בבוליביה נגמר הכסף

לפני שמזדחלים למכרות הכסף של סרו ריקו (ההר העשיר)‬ שחולש על פוטוסי, חייבים להצטייד במקלות דינמיט, מכוש, קסדה, חומר בעירה לפנס, חבלים ועלי קוקה. לא אתם, הכוונה לכורים הבוליביאנים שחוצבים בהר את מעט מרבצי הכסף שעוד נותרו בו, 450 שנה אחרי שהספרדים גילו ורוקנו אותו כמעט לחלוטין.

את הסיור בסרו ריקו התחלנו בשוק של פוטוסי. נעמדנו מול דוכן והבטנו בכורים שקנו אצבעות דינמיט, מנורות אצטילן לגילוי מוקדם של גז קטלני ועלי קוקה. ליתר ביטחון הצטיידנו גם אנחנו בעלי קוקה. לך תדע מה עשוי לעזור לך להתמודד עם חוסר חמצן בגובה ‭4,400‬ מטר, ועוד בבטן האדמה.

הדרך לפוטוסי. נופים בלתי נשכחים (צילומים: גליה גוטמן)

המכונית השתעלה אבל הצליחה לטפס את כל הדרך למכרה. קיבלנו אוברול צהוב, קסדה ופנס-ראש. אחרי שהעיניים התרגלו לחושך, ראינו אותו, את טיו, אל המכרות. הוא ישב בתוך גומחה, נשען על הקיר, חיוך מרושע על פניו. כדי לפייס את השד הזה של השאול, הכורים תקעו בפיו סיגריה ופיזרו לפניו עלי קוקה ומנחות אחרות. כסגולה נגד תאונה או כל צרה צרורה אחרת, הם שפכו גם כוסית של אלכוהול למרגלותיו.

לאורם הדלוח של הפנסים התחלנו לגשש את הדרך. כ־‭5,000‬ מחילות יש בהר, חפורות בשבעה מפלסים. במחילה צדדית במפלס השלישי, בעומק של כ־20 מטר, פגשנו כורה שניסה את מזלו בהר. הוא השתופף על רגליו, מקיש בפטיש על קירות המחילה. עם הרבה מזל הוא ימצא עורק של כסף, אך קרוב לוודאי שיסתפק בבדיל או בעפרות נחושת.

שלולית של כסף

המשכנו לגשש בהליכה שפופה ופגשנו כמה כורים נוספים, בהם נערים, לועסים עלי קוקה שחורים מכרייה. אולי זו הייתה גם קצת הצגה לתיירים הספורים, אבל תנאי העבודה כאן לא השתנו הרבה מאז ימי הספרדים, וכמספר המחילות כך מספר הסיפורים שהתפתחו סביב ההר.

יום אחד, מספרת האגדה המקומית, שוטט רועה צעיר עם עדר הלאמות שלו על ההר. בלילה הוא הדליק מדורה כדי להתחמם, וכשזו כבתה הוא מצא את עצמו בתוך שלולית של כסף. האינדיאנים נהגו לומר שבכסף שהספרדים חמסו מהסרו ריקו אפשר היה למתוח גשר של כסף מפוטוסי עד מדריד.

ואכן, מיד אחרי שהספרדים הבינו את הפוטנציאל של ההר, התחולל כאן בום כלכלי אדיר. פוטוסי התפתחה אז לאחת הערים הגדולות בעולם - שם נרדף

לשגשוג כלכלי ועושר אגדי. ‭VALE UN POTOSI‬ היה מטבע לשון נרדף להון עתק. אגב, פוטוסי היא העיר היחידה ביבשת אמריקה הנזכרת בדון קיחוטה, יצירתו האלמותית של סרוונטס.

90 כנסיות נבנו בעיר באותה תקופה, אבל האל שלו סגדו יותר מכל היה הכסף. המתכת היקרה נשלחה באוניות ופיארה את ארמונות ספרד וכנסיותיה. הכסף של פוטוסי התניע את גלגלי הכלכלה הספרדית ואירופה כולה, ובשנת 1672 אף הוקמה בעיר מטבעה שהפיקה עבור הכתר הספרדי מטבעות מכסף שהגיע ישר מההר.

שמונה מיליון אינדיאנים ועבדים שחורים מאפריקה מתו כאן ממחלות ריאה, מתאונות, מהרעלות כספית ומתנאי עבדות ברוטליים. העבדות של פעם נעלמה בינתיים, אבל את מקומה תפסה עבדות מודרנית של תנאי עבודה מחפירים, בטמפרטורות קיצוניות שנעות מתחת לאפס ועד 45 מעלות מעל. כל אלה גורמים לתוחלת חיים קצרה בין הכורים גם כיום.

כ-4 שעות נמשך הסיור שלנו במכרה. ביציאה עמד מקומי וניגן בחליל אינדיאני שיר בוליביאני מכמיר לב. ילדים בני שש מכרו מינרלים זעירים, מזכרות מההר. בסוף נתנו לנו לפוצץ זנב של מקל דינמיט בשביל הדאווין. שני תרמילאים ישראלים צעירים עמדו שם עם דמעות בעיניים: במכרה הזה הם קיבלו פרופורציות נכונות על החיים.

מ-200 אלף איש שהתגוררו בה בימי זוהרה, הידרדרה פוטוסי לעיירה מרודה של כ-10 אלפים תושבים. בזמן הכרזת העצמאות של בוליביה בשנת 1825 כבר יבש כמעט לגמרי מעיין הכסף של סרו ריקו. מאז שהעיר הוכרזה לאתר מורשת עולמי של אונסק"ו, ב-‭,1987‬ מספר התיירים בה גדל בהתמדה, אם כי הגובה והריחוק עושים את שלהם.

המטבעה המלכותית

היה קור כלבים בפוטוסי, שממרומי ה-‭4,100‬ מטר שלה טוענת לכתר העיר הגבוהה ביותר בעולם. שוטטנו בין הדוכנים בשוק הענקי והמקורה וחיפשנו גטקס מצמר לגבר בגובה ‭1.80‬ מטר. עברנו את כל הדוכנים, אבל הגטקס היחידים שמצאנו התאימו לגברים אינדיאנים והגיעו לגבר שלנו עד הברכיים. הרוכלים הביטו בנו משועשעים והציעו כפפות, כדי שלפחות כפות הידיים לא יקפאו בקור.

סמטה בפוטוסי

על אף שימי תהילתה הם זיכרון רחוק, שיטוט ברחובות העיירה ובסמטאותיה מגלה סגנון אדריכלי יוצא דופן, של בניינים קולוניאליים עם יופי קסום ודהוי ושל חזיתות מהודרות וגזוזטרות עץ יפהפיות המהוות ניגוד מוזר להרי האנדים הקודרים. בניין העירייה הישן, אל קאבילדו, או ביתו של הכורה אנטוניו לופז בן המאה ה־17 ברחוב לאנסה, הם דוגמה מצוינת לסגנון הייחודי של פוטוסי.

במטבעה המלכותית, קאסה ריאל דה לה מונדה, עדיין ניצבות המכונות המקוריות מאז, שחורות וענקיות. באולם הגדול בן שתי הקומות היו דוחסים את מטילי הכסף ללוחות דקים, שבהם הוטבעו המטבעות. בקומה התחתונה סובבו פרדות ציר מרכזי אדיר. הציר שימש מקור כוח למכונות שפעלו בקומה מעל, והוזנו במטילי כסף על ידי פרדות אנושיות. כ-‭3,000‬ מטבעות יוצרו פה מדי יום ידנית, בעזרת פטיש ושתי תבניות.

כך זה נמשך עד ‭.1953‬ כיום זהו מוזיאון, מהמרתקים בבוליביה, שמציג שורה של מוצגים הקשורים לכסף ולתולדותיו. למשל, תיבה מברזל יצוק למטבעות הכסף ששונעו מפוטוסי למדריד, עם מנגנון נעילה גאוני וחור מנעול מזויף. גם מי שהיה מצויד במפתח וידע היכן החור האמיתי, היה צריך לסובב את המפתח באופן מסוים מאוד כדי לפתוח את התיבה.

המנזר של סן פרנסיסקו, שבפינת הרחובות טריחה ונוגאלס, הוא העתיק ביותר בבוליביה. הוא נבנה ב-‭,1547‬ נהרס בגלל ממדיו הקטנים ונבנה מחדש במאה ה-‭.18‬ המזבח המעוטר זהב הועבר אומנם לקאסה דה לה מונדה, אך על מקומו ניצב כעת פסל של ישו, שמצמיח באורח פלא שערות על ראשו.

מי שמתעניין באמנות כנסייתית ימצא פה ציורים אופייניים לאסכולה של פוטוסי, המשלבת בין סגנון בארוקי ספרדי לאינדיאני מקומי. המהדרין ימצאו במוזיאון קונבנטו דה סנטה תרזה סדרה של מתקנים ומכשירי עינוי שנועדו לסייע לספקנים ולסוטים מדרך הדת לחזור לדרך הישר.

כמו בסרט, טיפסנו במדרגות לולייניות אל מרפסת התצפית של מגדל הפעמונים טורה דה קמפנייה דה חסוס, מקום נפלא להשקיף ממנו על פוטוסי ועל סרו ריקו. טיילנו ברחוב קיחארו הצר והמתפתל כמו נחש בין בניינים של פעם. על רבים מהם אפשר עוד לראות סמלי אצולה משפחתיים, שרידים של עבר זוהר. פעם זה היה רחוב של קדרים, כיום זהו מעוז ליצרני כובעים. על פי אגדה אורבנית, הפיתולים הרבים והבלתי אפשריים בסימטה נועדו לחסום את הרוח המקפיאה השורקת בלי רחמים מכיוון ההרים.

הצעירים של פוטוסי ציחקקו למראה הזרים הקפואים ולא נתנו לקור לקלקל להם את מצב הרוח. לעת ערב הרחובות היו מפוצצים בבני נוער שלגמו צ'יצ'ה (משקה אלכוהולי טיפוסי לאנדים, עשוי משורש היוקה או מתירס) ונראו כמו חבר'ה שמחפשים בילוי בכל מקום אחר בעולם. ברחנו מהקור למסעדת סן מרקוס, שקמה על חורבותיו של מפעל מהמאה ה-16 לזיקוק כסף, והמכונות של אז משמשות בה כשולחנות. הסטייק מבשר לאמה היה טעים ופריך. הזמנו גם צ'יצ'ה והרגשנו על הגובה.

מודיעין שלום 

• איפה זה: בדרום בוליביה, דרומית לרכס קורדיירה דה לוס פראילס. 
• איך מגיעים: באוטובוס מלה-פאס (כ-10 שעות), מאורורו (כ-7 שעות), מטופיצה (כ-8 שעות) או מסוקרה (כ-3 וחצי שעות). דבר אחד בטוח - מאיפה שלא תגיעו, את הנופים המיוחדים שבדרך לא תוכלו לשכוח.
• תיירות: בפוטוסי יש הרבה סוכנויות המציעות סיור במכרות הכסף, וגם בדוכן הקבלה במלון ישמחו לעזור. כך גם בלשכת המידע שבפלאזה דה אגוסטו מספר ‭.6‬
• ויזה לבוליביה: ישראלים פטורים. 
• עונה מומלצת: למרות הקור, דווקא בחורף של בוליביה (מאי־ספטמבר) אין כמעט גשם, אז זה הזמן לבקר שם.
• מתנות: מזכרות קטנות מכסף ומבדיל (מכפיות עד עגילים) אפשר לקנות בדוכנים שברחוב אורורו, בכניסה לשוק. בארטה נטיבו שברחוב סוקר היש מבחר עבודות יד של כפריות מאזור פוטוסי, ובעלי ארנק תפוח יותר ימצאו במרקדו ארט סנל (פינת הרחובות אומיסטו וסוקרה) סחורה איכותית. 
• אוכל רחוב: בדוכנים שבשוק קומדור יש היצע גדול של ארוחות בוקר זולות. מבחר של סלטנייס (מאפה בשר וירקות פיקנטי) אפשר למצוא בלה סלטנייה (רחוב פודייה 6).
• כמה עולה: למעט הטיסה היקרה, בוליביה היא עדיין אחת המדינות הזולות בעולם.
• אזהרה: כשמטפסים לגבהים דרמטיים, ההסתגלות הדרגתית – כל מטייל והרגישות האישית שלו. לפני שנוסעים, כדאי מאוד להיוועץ ברופא.