מהרגע שנולדתי, כבר התגעגעתי לעבר
אשתי מתפרצת למחסן, היכל הקודש, מביטה בי ומתחילה לבכות באמצע הזיכרון הגדול שלי. גם היא היתה חלק מעברי, אבל עכשיו היא אשתי, והיא מפריעה לי להתרגש מזכרונות קסומים. אשתי משפשפת את רקותיה בכאב, ובוכה על כך שבעלה בעולם אחר והיא חסרת אונים במאבק נגד זכרונותיו. סיפור
התחתנתי עם אשה שאהבתי ונולדה לנו בת. היה לי טוב איתן, אבל לא הפסקתי להתגעגע לעבר. אשתי לא הפסיקה לקוות שיום אחד ארגע ואעבור לחיות בהווה. היתה מחייכת חיוך קל ומושכת בכתפה כשהייתי פורש ממנה והולך לשבת במחסן. לפחות פעמיים בשבוע הייתי הולך למחסן שלי, מניח על הפטיפון תקליט מתקופת נעוריי, עוצם את עיניי ושוקע בעבר. כמה טוב היה פעם...
היה לי במחסן מוזיאון קטן, זכר לעבר מפואר. על הארון היו מוצמדות בנעצים תמונות שלי כשהייתי יפה, על הקיר נפרש הים שצילמה לילך לפני שהוא הספיק להזדהם, בפינה הכדורגל שלי עם חתימות של שחקני מכבי נתניה כשעוד היתה אימפריה. לידו, על שולחן קטן מעץ, המקרנה השחורה, ובצידה קופסת קרטון עמוסה סרטי שמונה מילימטר קופצניים, ספרי זכרונות ריחניים ואלבומי תמונות עבי כרס. כמה שהיה פעם טוב...
ערב אחד ישבתי במחסן שלי בעיניים עצומות, ברקע ניגנו החיפושיות, כל כולי הייתי מרוכז ב"'זיכרון הגדול" שהתרחש בסוף כיתה ז'. שיחקנו נגד ח' ראשונה, סוף שנת הלימודים, השמש בשיאה, לילך קיפלה את השרוולים הקצרים על הכתפיים והזיעה. אני מסדר את השיער הארוך והלב דופק לי מהתרגשות כשאני רואה את כולם יושבים על הטריבונות מסביב למגרש. זה לא משחק של אליפות, רק ידידוּת, אבל בכל זאת אנחנו מתלהבי,ם כי אף אחד לא מאמין שננצח את כיתה ח'. אני רואה את לילך מביטה בי לרגע ואני מספיק להגניב מבט חטוף, כאילו במקרה, לעבר שני הכתמים הרטובים המתפשטים בחולצה האדומה שלה. הלב שלי דופק, אבל אני קל. בלתי ייאמן כמה שהייתי קל אז, יכולתי כמעט לרחף.
איפה לילך? איזה גול...
אני זוכר את רוני רץ מצד ימין ואני צורח לו שאני לבד. הוא בועט לרחבה מבלי להרים את הראש, הכדור התלבש לי על רגל ימין, השוער שלהם לא הספיק לזוז, איפה לילך? איזה גול...
אני זוכר איך רוני קפץ עליי, ואז אבי קפץ עליי מצד שני. נפלתי והתפלשתי בחול החם, ומתחת לכולם הרשיתי לעצמי לנגב דמעה של ההתרגשות. כשקמתי הזזתי את הראש בכוונה, השערות הארוכות שלי נפרשו למניפה והבחנתי שוב בזיעתה של לילך שהביטה בי וחייכה. הייתי קל, יכולתי לרוץ עד קצה העולם.
אני זוכר שהם שרו לי אחרי המשחק: "אש, אש, יהלי הכובש!" ונשאו אותי על הכתפיים. כל השחקנים מכיתה ח' ראשונה ניגשו ואמרו שהייתי פגז. חייכתי ללילך, שפניה היפות נטפו זיעה, והחופש הגדול היה בפתח.
אלא שאז אשתי מתפרצת למחסן. בפנים עייפות נכנסת להיכל הקודש, מביטה בי ומתחילה לבכות באמצע הזיכרון הגדול שלי. גם היא היתה חלק מעברי, אבל עכשיו היא אשתי, והיא מפריעה לי להתרגש מזכרונות קסומים. אשתי משפשפת את רקותיה בכאב, ובוכה על כך שבעלה בעולם אחר והיא חסרת אונים במאבק נגד זכרונותיו. "מה רע לך?" היא נחנקת, "יש לנו ילדה מקסימה, אנחנו חיים בסדר, לא חסר כלום, ברוך השם. למה אתה חייב להיכנס לחדר הזה ולחלום על העבר שלך?"
"זה האושר שלי", אני ממלמל, "אני אוהב להיזכר".
"אבל זה היה כבר ואיננו. אתה לא ילד, די, זה נגמר. יש לך משפחה עכשיו".
אני מושך בכתפיי. היא משלבת ידיים על החולצה האדומה הדהויה שלה ומעווה את פניה. אני מחכה שתשאיר אותי עם הזיכרון שקטעה לי. בזמן שאני מדבר איתה בראש עוד מהדהד לי המשפט: "אש, אש, יהלי הכובש!" אבל אשתי הפעם לא מוותרת. "תגיד לי", היא לוחשת, "אם היית יכול, היית עוזב את החיים האלה איתי ועם טלי וחוזר לילדוּת?"
"את יודעת שאני אוהב אתכן. לעולם לא אעזוב". ואז צפים מול עיניי הכתמים על החולצה של לילך ואני מוסיף, "אני רק לא יכול לעצור את הגעגועים לעבר".
אשתי נושמת עמוק ומנגבת את הזיעה שנוטפת לה מהמצח. אני רוצה לומר לה שאני מצטער, אבל אני מחכה לה. היא לא אומרת כלום, אולי מחכה שאני אדבר. כך אנחנו שותקים שנינו, עד שהיא תופסת את הראש ונאנחת בכאב שמכווץ לה את הקמטים ליד העיניים כמו אקורדיון. "הראש, מתפוצץ לי הראש. יהלי, מה אני אעשה איתך?"
אני הולך לחפש כדורים נגד כאב ראש, אבל הקופסה ריקה.
"אני יוצא לקנות לך כדורים. תשכבי קצת, טוב?"
"תחזור מהר, בסדר?"
"כן, אני כבר חוזר..."
נסעתי וחשבתי על אשתי האהובה שאני מטריף את דעתה בגעגועיי לעבר. היא יקרה לי, ולא יכולתי לשאת את כאבה. אילו נדרשתי, הייתי מוותר על כל עולמי למענה. אבל מה הטעם לקחת לי את הנוסטלגיה שמחזיקה אותי כל בוקר כשאני הולך למשרד רואי החשבון ואובד בתוך ספרים עמוסי מספרים. כלום כבר לא קורה, רק חיים ומתגלגלים. ואפילו שמשפחתי נותנת לי אושר, זה לא מספיק לי כדי לחייך בכל פעם שבתי טלי מחייכת, כי היא בת ארבע ואני בן 30, והחיים יפים יותר בילדות ובנעורים. אז מה מפריע לאשתי היקרה אם אני חוזר מידי פעם אל העבר שלי? מה רע לה אם אני יכול לשאוב מידה של שמחה שעוזרת לי להעביר יום נוסף של שיגרה? פתאום הרגשתי כעס על אשתי שלא מפרגנת לתחביבים שלי.
ברמזור לפני בית המרקחת חציתי בצהוב. שמעתי חריקה וראיתי מכונית מצד ימין. אני זוכר שההגה טס לי לתוך הבטן, ועוד הספקתי לחשוב על כך שהייתי צריך לחגור חגורת בטיחות.
* * * *
פתחתי את העיניים בטשטוש. הבטתי מסביב ועוד לא הבנתי, זכרונות עמומים ורחוקים טיפסו לי אל הראש. הקירות הצהובים, הדובי החום, המכוניות האדומות. עולם של צבעים. הלב פעם בחזה התינוקי שלי וצמרמורות הרעידו את גופי. לא זכרתי שהיו כל כך הרבה צבעים. הסרטים בשחור-לבן משכיחים מאתנו כמה צבעים היו בילדותנו.
שמעתי צעדים, והיא נכנסה. כשראיתי אותה התחלתי לבכות. אמי היפה והצעירה. כמה התגעגעתי אלייך, אמא.
אמא איתי בחדר הישן שלי ואני ילד, אין מה לדאוג יותר
"מה קרה, מתוק? מה קרה לך?" היא חיבקה אותי בחום. נצמדתי אליה ובכיתי, על אשתי ובתי שהשארתי בעולם הקודם בכיתי, ועל ילדותי השנייה בכיתי. בתוך זרועותיה הרכות של אמא ניגבתי את הדמעות. אמא איתי בחדר הישן שלי ואני ילד, אין מה לדאוג יותר.
כשאמא יצאה שכבתי במיטה הרכה וניסיתי לסדר את המחשבות. לא הבנתי מה התרחש, אולי קיבלתי עוד צ'אנס לחזור לילדותי. הדחקתי את ההרהורים על אשתי ובתי, וכוח חדש פעם בתוכי, כוח הילדוּת. אני קטן וענוג, ואני לא יכול להפסיק ללטף את הלחיים העגלגלות שלי. קמתי והבטתי במראה העגולה עם הציור של מיקי מאוס ולא יכולתי להפסיק לצחוק. איזה מתוק אני.
הלכתי לסלון והצצתי בזהירות בתאריך שעל העיתון. לפי התאריך אני עכשיו בן ארבע וחודשיים. ארבע. ארבע. חייכתי. כל החיים לפני, כל הילדות, הנעורים. ארבע.
מה יש לילד בן ארבע על הראש הקטן שלו? שכבתי על המיטה ללא משכנתה, ליטפתי את הדובי ואין לי בוס, גירדתי את הראש ואין לי קרחת. יש לי בבית אמא ואבא ובחוץ משחקים וצחוק. מרטתי לדובי את האוזניים, אני ואתה נשנה את העולם, או לפחות נצחק עליו, כי העולם באמת מצחיק כשחיים אותו פעם שנייה. רך הפוך, יפים הצעצועים שלי, ונעימה לי שנת הלילה השלווה שלי.
* * * *
"יהלי, רוצה לשחק איתי בחול?"
אני מוקף זאטוטים עם נזלת. לכולם יש נזלת, זה לא יאומן. והם גם מנגבים בשרוול. לגננת לא אכפת בכלל, יושבת ומביטה בנו באדישות.
יפה הגן ומלא תום, אבל לי אין חשק לחול. כל רגע ילד אחר בוכה, האוזניים מתפוצצות לי והעיניים שורפות לי, כי לילך זרקה לי חול לעיניים. גיליתי שאני חסר סבלנות בצורה מחרידה בשביל ילד בן ארבע.
"אני יכול להיכנס פנימה?" אני שואל את הגננת.
"למה? אתה לא נהנה לשחק בחול?"
"לא, אני עייף. הייתי רוצה לקרוא קצת".
"לקרוא?" צחקה הגננת, "איזה חמוד אתה"ץ
השפלתי את ראשי. צריך להיות יותר זהיר. "התכוונתי להסתכל בתמונות".
אלוהים, מה אני עושה פה? משעמם לי
הגננת שולחת אותי לספריה, ואחרי עשר דקות נגמר לי הכוח לסינדרלה, לשלגיה ולכל הגמדים. אלוהים, מה אני עושה פה? משעמם לי. אולי תעביר אותי לגיל 16? הבטתי ברקיע ולא שמעתי תשובה. זהו, נראה שאני כאן לתמיד, אי אפשר לשגע את אלוהים. הראש מסתובב לי כשאני חושב על כל הימים שאצטרך להעביר פה בארגז החול. כמובן, אני יכול לספר לאמא שאני יודע לכתוב ויקפיצו אותי לכיתה ב' וייקחו אותי לבדיקות של ילדים מחוננים. אבל אחרי כמה שנים של גאונות ייגמר לי הידע, והם יגלו שאני סתם חנון. לא, אני אחיה כמו בפעם הראשונה שלי, רק ללא דאגות. הדאגות שהיו לי בגיל צעיר כרסמו לי באושר, ורק שנים אחרי כן הבנתי כמה היו מיותרות. ומה הן כבר דאגות של ילד בן ארבע?
הלכתי לארגז החול. "לילך, רוצה לבנות ארמון בחול?" חייכתי אליה. יש לה עיניים יפות ופנים מיוחדות, ואני יודע שתהיה יפהפיה בעוד עשר שנים. אלא שהיא שוב זרקה לי חול לעיניים וצחקה. העיניים שרפו לי אבל לא בכיתי. זרקתי עליה חול בחזרה. היא משכה לי בשערות. משכתי לה בחזרה, והיא נשכה לי את היד.
הלכתי לגננת להתלונן. כאבה לי היד וכבר התעייפתי. אני אמנם בגן, אבל זה בהחלט לא גן עדן. תמיד חשבתי שאם אחזור שוב לעבר יהיה כיף נטו, בלי רגעים קשים, כי במבט לאחור הכל נראה קל. אז נכון שעכשיו אני לא בוכה כשלילך זורקת לי חול לעיניים, אבל הפנים הוורודים שלי גם לא מתרחבים בחיוך אחרי שזרקתי עליה חול בחזרה. אין לי שובבות בנשמה, והחול נכנס לי לבגדים ומגרד. אני כבר לא מסוגל ליהנות מגיל הילדות, והכל נראה חסר טעם. נראה שאושר קשור לחוויה הראשונית.
הבטתי בלילך שמעיפה חול על כל ילד שמעז להיכנס לארגז החול. היא מזכירה את טלי, בתי. לא פלא שהן דומות. אותה לילך שזרקה עלי חול המשיכה איתי בחיים הקודמים שלי לבית הספר ולחטיבת הביניים ואפילו עודדה אותי במשחק מול ח' ראשונה, שם הבקעתי את הגול ברגע הגדול בחיי. אחרי הגול, כשקמתי, הבטתי בה מזיעה ומריעה וניגשתי לדבר איתה. יצאנו כל התיכון, בצבא נפרדנו לשנה, ואחרי השחרור של לילך התגעגענו, חזרנו, התחתנו והבאנו לעולם את טלי.
עכשיו אני בגן. התיישבתי על הנדנדה, עיניי עצומות בכמיהה, נפשי יוצאת בנוסטלגיה אל חיי הקודמים, אלה של לילך, יהלי וטלי. התנדנדתי והתגעגעתי. התגעגעתי בהתלהבות, באובססיה, בכאב מתוק שהיה מתגלגל לי בבטן.
לפנייה לכתב/ת 
