זה תפס אותי לגמרי במפתיע, האשה האחרת
אשתי ואני מאמינים גדולים באהבה. במשך תקופה מאוד ארוכה הייתי משאיר לה כל בוקר על המקרר מכתבי אהבה, קריקטורות משעשעות וסתם דחקות כדי שתתחיל את היום בחיוך. בילינו יחד, דיברנו המון, ונראה כאילו הפעם, אחרי פרק א' לא מוצלח של שנינו, זה הולך להיות זה. ואז פגשתי בה
"חכה חכה", היו אומרים בחיוך מר, "אתה רק חושב שאתה חסין".
"לא נראה לי", הייתי משיב, "מערכת היחסים שלי חזקה מספיק, ובכלל, אני מאוד אוהב את אשתי!".
"בסדר, שמענו עליך, זו רק שאלה של זמן עד שתפגוש אותה..." היתה התגובה.
אחר כך אתה מגלה לחרדתך, שגם אמא שלך עברה את אותו סיפור, או ואבוי. "גם אני חשבתי שאבא שלך אוהב אותי מספיק", היא תגיד לך במבט נוגה, "אבל אז גיליתי את הקשר".
אשתי ואני מאמינים גדולים באהבה. במשך תקופה מאוד ארוכה הייתי משאיר לה כל בוקר על המקרר מכתבי אהבה, קריקטורות משעשעות וסתם דחקות כדי שתתחיל את היום בחיוך. בילינו יחד, דיברנו המון, ונראה כאילו הפעם, אחרי פרק א' לא מוצלח של שנינו, זה הולך להיות זה.
ואז פגשתי בה.
לא יפה במיוחד, גם קצת נמוכה, הבגדים לא משהו
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. לא יפה במיוחד, גם קצת נמוכה, הבגדים לא משהו, אבל כשעיני נפגשו עם עיניה, ידעתי שלא אוכל יותר להתנתק ממנה.
בהתחלה היינו נפגשים רק בלילות. היא הייתה נצמדת אלי בכוח, מניחה את ראשה על חזי, ואני הייתי מסתחרר מריחה המשכר. "איזה מזל שאשתי ישנה עכשיו", הייתי חושב לעצמי.
בבוקר הייתי מתעורר במיטה הגדולה שלנו, מנסה לחייך, להראות כאילו הכל בסדר, אבל העיניים האדומות שלי תמיד הסגירו אותי. "מתי חזרת?" אשתי היתה שואלת בפיהוק, ואני הייתי משיב: "מאוחר, זו עבודה קשה ותובענית, את יודעת..."
לא לקח הרבה זמן עד שאשתי הבחינה בשינויים שחלו בי והתחילו הטרוניות: "אתה כבר לא אוהב אותי", "הפסקת להשקיע בזוגיות שלנו", "אפילו פתקים אתה כבר לא משאיר לי". לך תסביר לה שהראש שלך במקום אחר.
עם כל הקושי בניהול שתי מערכות יחסים מקבילות, לא חשבתי לרגע לוותר. לא על זו ולא על זו. הפרידות שלי מהאשה החדשה בחיי תמיד היו כואבות. לרוב היא היתה בוכה, וזה היה קורע אותי. הבטחתי לה שאחזור מהר, שננסה להתראות יותר, אבל ידעתי שזה יהיה קשה.
ככל שחלף הזמן עלתה עוד תובנה. ככל שתאחר להציב גבולות – כך יקשה עליך לרסן את הדרישות. והן לא איחרו להגיע. אם בהתחלה הספיקה עצם אהבתי אליה, פתאום היתה מחמיצה לי פנים כשהגעתי בלי כלום ביד. "מה הבאת לי?" היתה שואלת ברגע שנפגשנו, ואם לא היתה באמתחתי שום הפתעה ראויה לשמה, אפילו חיבוק ונשיקה לא הייתי מקבל.
משיכות הכסף המוגזמות מהכספומט היו מעלות את חמתה של אשתי, ונדרשתי ליכולות לולייניות ממש כדי לספק הסבר מניח את הדעת. עד הפעם הבאה.
היא מאוד דומה לאשתי
באופן מוזר (או שלא) היא מאוד דומה לאשתי. היא עקשנית, מרדנית, חסרת פחד וסוערת. לפעמים, כשיכולתי "לחתוך" מוקדם מהעבודה, היינו נפגשים בשעות הצהריים. סתם מטיילים יד ביד ומדברים. מובן שהיו לא מעט "תקריות" בהן אשתי היתה מתקשרת בדיוק כשאני איתה, ואז לא היה מנוס מלנסות בכל דרך להשתיק אותה כדי שלא תצרח לתוך השפופרת ותחשוף את הסיבה למשיכת 100 השקלים הנוספים.
לא אלאה אתכם בעוד פרטים, רק אספר שכיום אשתי כבר יודעת.
ולכל הנשים שיגיבו בנאצה ויגידו "איך לא עזבת אותו!" אני רק יכול להגיד שאשתי מקבלת היום בהבנה את הקשר. ולמרות שנושא ההוצאות עוד לא סגור, אשתי מגלה הבנה כשהיא שומעת בטלפון את ההיא צועקת "אבא, אתה טומטום! תקנה לי כבר ארטיק!"
- מוקדש באהבה לשתי הנשים של חיי. הערות, הארות, הצעות עבודה מעניינות וסתם הגיגים ניתן לשלוח באימייל
לפנייה לכתב/ת 
