גל-עד לאתיופים שנספו: שנים לא יכולנו להתאבל

"אין לי מושג איפה אמא שלי קבורה, עכשיו אוכל להתאחד עם זכרה ועם זכר אחי. נדרשו לשם כך שנים ארוכות, בהן לאנשים רבים לא הייתה אפשרות אמתית להתאבל". כך אמר עו"ד יעקב גונצ'ל, בן 29 מבאר שבע, שעלה ארצה מאתיופיה בשנת 1982. אמו ואחיו נספו בדרך. היום (ד'), לאחר יותר משני עשורים מאז האסון שפקד את בני העדה, תחנך בירושלים אנדרטה לזכרם של כ-4,000 העולים שנספו בדרכם לישראל.

יציאתם ההמונית של יהודי אתיופיה החלה בין השנים 1983-1984, אז החלו לנוע בחשאי לכיוון גבול סודן. במחנות בסודן וכן בדרכים, הם סבלו ממעשי רצח, אונס, מחלות, שוד ורעב. בנובמבר 1984 הועלו ארצה במבצע משה כ-8,000 עולים. כיוון שהמבצע החשאי נחשף, רבים מבני העדה לא זכו להגיע ארצה עד למבצע שלמה ב-1991, אז הגיעו לישראל תוך 36 שעות כ-14,000 עולים.

אורי ראדה, יו"ר העמותה לזכר יהודי אתיופיה שבעצמו איבד את אמו בדרך ארצה, אמר ל-ynet: "זה סוג של שואה עבור הקהילה האתיופית. רבים מאיתנו לא מדברים על זה עד היום, מבחינת הקהילה זה נושא מאוד טעון רגשית".

עוד אמר ראדה, כי המצב הקשה בו נתונה הקהילה היום הוא תוצאה ישירה של הטראומה שעברו. "הקהילה לא זכתה לטיפול פסיכולוגי או לשיקום משפחתי ויש לכך השלכות חברתיות מבחינת כל מה שקורה היום, גם אם הרצון להשתלב בחברה ישראלית קיים".

עד היום זוכר ראדה כיצד הוא, אז בן 19 וקבוצה איתה נע בדרכים נתקלו בשודד שבאיומי אקדח השאיר אותו חסר כל. במחנה פליטים בסודן מתה אמו כמו גם מאות עולים נוספים.

באנו מציונות אמיתית

עו"ד יעקוב גונצ'ל, בן 29 מבאר שבע , עלה ארצה בשנת 1982 דרך סודן ואיבד את אחיו, אמו וסבתו בדרך. זיכרונות ממחנה פליטים כמעט ולא נותרו לו, משום שהגיע לשם בהיותו בן שלוש. הוא ובני משפחתו נשארו לשהות במקום לעוד שנה וחצי עד עלייתם ארצה. "זה היה מקום ללא תנאים, רבים מתו מהמחלות, אנשים בכלל לא חשבו שיצליחו לשרוד". אך דווקא אחיו הצעיר, בן ה-15, שכולם היו בטוחים שדבר לא יקרה לו, נפטר. אמו לא הצליחה להתאושש מהאובדן ומתה במהרה, וכך גם סבתו, שכוחה לא עמד לה. גונצ'ל מספר, כי מאז שהוא זוכר את עצמו בארץ, היה טאבו במשפחתו על הנושא. "זה תמיד היה נושא קשה ולא דיברו עליו. בכלל בבית שלנו בישראל אף אחד אף פעם לא דיבר בקול רם. תמיד היה שקט, דממת מוות".

גונצ'ל מתקומם כנגד התפיסה הישראלית לפיה בני העדה ברחו מהרעב ועוני וניצלו על ידי הצבא. לטענתו, אף אחד לא מדבר על כך שיהודי אתיופיה רצו להגיע ארצה ממניעים אידיאולוגיים וציונות. "בציבור סבורים שמדובר במסע הצלה שבוצע עבור יהודים רעבים. אף אחד לא יודע שמי שיזם את העלייה הם בני הקהילה עצמה. ממשלות בישראל התחלפו ורק דנו במצב הקהילה, אבל לא עשו כלום".

לדבריו, "למשפחה שלי למשל, היו אדמות וחיינו ברמה די גבוהה. תמיד משבחים את צה"ל אבל את הגיבורים עצמם, שהם העולים, שוכחים. אנשים לא ברחו מהרעב באותן שנים אלא באו מציונות אמיתית".

היום לאחר שנים רבות בהן הוביל משרד הקליטה את הקמת האנדרטה לזכר הנספים, מברכים בני הקהילה ומציינים כי מעתה יהיה להם מקום שבו יוכלו לבכות את כאבם.