מה הבעיה? לך על זו עם החזה הגדול
אלוהים כמובן לעולם לא יוותר על בדיחה מוצלחת. "אתה מדבר ומדבר כל כך הרבה על בחירה, שהחלטתי לצ'פר אותך חביבי", אמר לעצמו ושלח לי שתיים לבחור מהן, אחרי תקופת יובש. חביבי, שלוף החוצה את הלב ותטיל אותו, תראה איזה צד הוא נופל, תשתדל לא להשאיר כתמים על השטיח
אתה מתחיל לצאת עם מישהי שמוצאת חן בעיניך, כאשר מישהי אחרת שחיכית לה הרבה זמן מתפנה ומעונינת. שלוף החוצה את הלב חביבי ותטיל אותו, תראה איזה צד הוא נופל, תשתדל לא להשאיר כתמים על השטיח.
בצר לי פניתי לחבר הטלפוני אשר אמון על תשובת הפלא לכל בעיותיי. שיחה אחת וכל עולמות האפשרויות שבניתי בראש יטואטאו במחי הברקה פשוטה הרת משמעות וגורל, המרגישה כל כך נכונה. "מה הבעיה?" ענה לי רון ללא היסוס, "לך על זאת עם החזה הגדול..."
היא אהבה לקרוא לי הנרי. "יש לך שיער חול ועיניים של ים, סיפור די מלוכלך", היא תמיד אמרה כשהיתה מעווה את פיה באופן שממש כיער אותה, אבל היה לגמרי שלי. "לא מלוכלך כמו המחשבות שלי", עניתי רק כדי לקבל עוד מבט עקום משגע ותנועת ידיים של פקה פקה. ילדת מקרוני דקה עם שיער כהה גולש, עיניים חומות ופה מכוער שאמר פעם את המשפט "אני מאמינה בך" כשהייתי הייתי זקוק לו יותר מכל דבר בעולם. היא הניחה יד על כתפי, הסתכלה לי חזק חזק לתוך העיניים, והנשמה שלי החלה לבעור.
ילדת המקרוני שלי
"בחרתי, אלוהים, אלוהים אני בוחר בילדת המקרוני שלי". הסטתי לה מספר שערות שכיסו את פניה, גלשתי הלאה עד שידי כיסתה את צווארה, רכנתי לעברה ונישקתי אותה. נשיקה רכה מהירה, כשבמגע הראשון אנחנו מקפצים האחד משפתי השנייה ואז מסתערים בחמת זעם, משתוללים עם שפתינו, לשוננו, פינו וכל מה שהידיים הצליחו לתפוס. סירבתי לשכב איתה באותו ערב, והיא התעצבנה עלי כהוגן. "אני מבטיח להביא לך פרחים שבוע הבא", גרגרתי לה באוזן בזמן שלעסתי לה את התנוך, עובר לאיטי למורד צווארה עד לחיבור עצם הבריח בנשיקות. היא נעמדה כך שגבה היה צמוד אלי מבליטה בהתרסה את ישבנה הנגיס, ובתנועה חפוזה הפשילה את שמלת הנצנצים הרקומה השחורה שלה. "עכשיו!" דרשה בקול תקיף, אבל אני רק העברתי את ידי על הרטיבות וסיננתי בקול הכי רע שיכולתי להוציא תחת הנסיבות "פרחים גדולים וסגולים, כמו שאת אוהבת, אולי יסתנן לשם איזה שוקולד", נישקתי אותה על ראשה, סובבתי אותה לעברי והחזקתי לה את ידיה שניסו לפלוש לקו בר-לב של מכנסיי. התנשקנו בפראות ועזבתי. מעברו השני של דלת שנסגרה זה עתה שמעתי אותה אומרת לעצמה "אוו, הנרי..."
היא היתה סוערת כמו הים ביום חורפי גשום. שיחקה עם הלב שלי כמו פינג פונג, ותמיד ניצחה. לא עניינו אותי הסרטים והדרמות, הצעקות והקטנוניות. היא היתה השושנה שלי מ"הנסיך הקטן", עוקצנית ודורשת, מתוקה ונושכת, אבל שלי. היא תמיד שמחה לראות אותי כשחזרתי הביתה. קשה להסביר את זה, אבל זה עשה את זה שווה, ההערכה שלה. ילדת מקרוני מכוערת שלי, שעשתה אותי כל כך מאושר וכל כך עצוב. הלב נתן והלב לקח, יהי הלב מבורך. צרחתי כשהרדיו ניגן ושקעתי בבעסה כשעיניה האפירו כמו העננים בחוץ, אבל יותר מהכל הרגשתי חי, בפעם הראשונה של חיי. תן לי אלוהים עוד מהאדום אדום הזה, עדיף עם טבסקו. רצית בחירה? קיבלת. אני חי עם כל החרא ומבקש עוד, שכן כמו הים, הדבר הזה עצום. אהבה אמיתית היא דבר עצום, אדיר ומטורף לחלוטין וכמו הים, לעולם אינך יודע מתי הוא ינסה להשליך אותך אל קירבו ולטרוף כל זכר ממך בחמת זעם.
אתה צובע עלה של תקווה על הקיר
האתוס האנגלוסקסי שגדלתי עליו דורש שהקברניט תמיד יירד למצולות יחד עם ספינתו. הכבוד המטומטם הזה, שלא מניח לך לעזוב, להילחם כנגד כל הסיכויים עם תחמושת שאוזלת בקצב מבהיל והחיים סוגרים עליך מכל כיוון. אתה יודע שאתה נלחם מלחמה אבודה, ובסוף הכל הופך למערבולת של ניצוצות מדהימים ספוגים בעלטה רגשית, כאילו אתה מנסה לצבוע עלה של תקווה על הקיר. אתה הופך את העלה הזה ליצירת המופת של חייך, שופך כל תשוקה וחלום שיש לך לתוכה, רק בכדי שהעלה ימשיך להיות צבוע ולא ידהה. העיקר להיות צבוע.
זה תמיד שם, הרגע שההכרה מכה ומחלחלת בפעם הראשונה. אתה עסוק כל כך בהכחשה עצמית, שהשקרים הלבנים עוברים לידך, מסירים את הכובע ואומרים לך "שלום" בפנים, ללא חשש. המוח מפספס בחסימה והאמת זוחלת החוצה, מסרבת לחזור למאורה. המצחיק הוא שזה משהו קטן, פיסת אינפורמציה שולית שטמונה באינטונציה, בהבעה, במבט. משם דברים מתגלגלים מהר, וכמו שלא זוכרים את פרק 22 של הסדרה "24" כך הכל הופך לבלילה עד לקלימקס הנרגש, רגע האמת.
אני אוהב אירוניות בחיי, הן עוזרות לי לשמור על עצמי מפוכח. אתה בונה תילי תילים של טיעונים לקראת הרגע, ואז במחי משפט אחד הם הופכים לאפר מתעופף בשל היותם חסרי משמעות. "או אני או..." הוא משפט נפלא ברמת הדיוק הרגשי שהוא מעמיד אותי. נהיה שקט מוזר בראש, ומכאן זה רק אינסטינקט, נע בתנועות, אבל ההכרה שלך במקום שונה לחלוטין.
"תזכור שבתחרות מול בחורה, תמיד שלך גדול יותר"
נתנו לי בחירה. אותה בחירה כמו זו שהתכוננת אליה, אבל המשמעות שלה שונה כמה וכמה. "זה לא יילך בינינו" היה המשפט האחרון שלי בתור "הנרי" שלה. קמתי והלכתי, אוסף את העלה הצבוע איתי. סוגר את הקופסה ההיא של חיי ופונה למקום אחר. כי הכבוד הארור הזה הופך מאת חפירה למצוף. או בלשונו הציורית של חברי רון: "תמיד תזכור שבתחרות מול בחורה, תמיד לך יש גדול יותר". כמה שאני חושב שהוא מגוחך, הוא בסופו של דבר מצטט את פרויד, ואני לעומתו רק סומך על שיקול הדעת שלי.
אין החלטות מכריעות במעמד צד אחד, אין כניעה ללא תנאי. הכבוד הארור הוא גם זה ששומר על חייך, גם אם זה אומר שאתה קם והולך מכל מה שחלמת. אני אוהב לבחור, אולי בגלל שזה נותן לי תחושה מזויפת של שליטה על חיי. בחרתי לוותר על החלום, ובאופן מוזר הפסקתי לחלום גם במציאות. אולי ריכזתי כל כך הרבה חלומות בעלה המצחיק ההוא, שצבעו לעולם לא ידהה, עד שרוקנתי מעצמי את היכולת לחלום יותר. אולי מצד שני העלה הוא התזכורת שלי למה שאני מסוגל לעשות כשאתחיל לחלום שוב. זה אפילו יתאים, אתם מבינים. זה אירוני.
- מוקדש ללואיז מ"תלמה ולואיז"
לפנייה לכתב/ת 
