לפעמים גמרא זה ביטול תורה

זו לא היא, זה אני, אבל גמרא תמיד שעממה אותי. שעות על גבי שעות, מי יתן לי תמורתן, שרפתי בישיבה התיכונית כשמעל ראשי חלפו סוגיות ואוקימתות, ברייתות ותוספות, רש"י בבקיאות, ו"שב שמעתתא" בעיון (קיבלתי שלושה כאלה לבר-מצווה).

חלפו שנים. בישיבת ההסדר התיידדתי קצת עם הגמרא. עם ר"מים נכונים ובלי הבחינות והלחץ, מצאתי את עצמי נהנה מדף גמרא עסיסי, אבל גם אז לא היה מדובר בסיפור אהבה. ברבות השנים, ואני כבר התעופפתי לדרכי, הצטרפתי על בסיס וולנטרי לשיעור דף יומי, לדף שבועי, ולא יותר. חברים רבים שלי לא פתחו דף גמרא מאז שהוכרחו לעשות זאת בתיכון. והנה יהודים דתיים, נשותיהם דתיות, הבית שלהם הוא בית של מצוות וחדשות ערוץ 2, ושוב ילדיהם טוחנים גמרות בעיניים טרוטות. עשרים כרכי ש"ס וילנא מקשטים את ארון הספרים היהודי שלהם, מתנה מהחותן, והם נפתחים רק לקראת פסח, לניעור האבק.

למה לומדים כל-כך הרבה גמרא בישיבות התיכוניות? ככה. כי לפני הרבה שנים רצו המייסדים להצהיר שבצד לימודי התיכון אנחנו מקימים כאן ישיבות לכל דבר, בדיוק כמו "הישיבות הקדושות" של החרדים. כי ככה לומדים תורה גם בפוניבז'. ומאז דומה שלא נועד התיכון הדתי אלא להכין אותך לחיי הישיבה הגבוהה. אם תלמד גמרא עכשיו, בארמית ובלי שטיינזלץ, יהיה לך קל ללמוד גמרא אחר-כך. למה? שוב ככה. תיק"ו.

ויש גם סוגיית הביצה והתרנגולת, או מסכת ביצה והתרנגולת: כיוון שלימודי גמרא הם קשים יותר, הרי שהישיבות התיכוניות הופכות לבלתי-אטרקטיביות לתלמידים ממשפחות פחות דתיות. אם אתה רוצה שבנך ילמד עם תלמידים מבתים כלבבך, אתה חייב לשלוח אותו למוסד בו חורשים מסכתות. אם אתה רוצה תפריט תורני אחר, שלח את הבן שלך לאולפנא לבנות. בינגו. נלכדת. הגמרא היא גם הסלקטור.

לפני מאתיים שנה בוולוז'ין, הניחו גמרא על סטנדר כי זה היה הנכון ביותר לשעתם, למצטיינים שביהודי רוסיה. ומאז, ממש על טייס אוטומטי, דור אחרי דור, כל הבנים מתנדנדים מול תנא קמא ובבא בתרא. הגמרא מחדדת את המוח – אמרו לנו תמיד, אבל איפה ראש הישיבה שיחדד את המוח כדי לשאול את עצמו אם זה הכיוון המתאים ביותר. מה הועילו רבנן אם לימוד הגמרא - לא הוא זה שהופך אותם לאוהבי תורה ויראי שמים? לפעמים אפילו ההפך.

קטון-קטונתי אל מול עוצמת היצירה התורנית המופלאה שנקראת תלמוד. לא עם הגמרא אני מתווכח אלא עם מלמדיה. ילמדונו רבותינו, כלום לא עדיף שבארבע-חמש השעות היומיות המוקדשות ללימוד תורה במשך כל-כך הרבה שנים, ילמדו גם (אני מדגיש וחוזר ומדגיש וחוזר ומדגיש: גם!) לימודים בסיסיים החשובים יותר לבניית עולמם הדתי, רגע לפני שהם יוצאים לעולם המעשה?

הרי יותר נחוץ שיעמיקו ב"כוזרי" וב"חובות הלבבות". בזמן היקר מפז הזה אפשר להספיק לחרוש את "מסילת ישרים", פרקים שלמים ב"היד החזקה", "אורות התשובה", ה"חפץ חיים", "ספר החינוך", עיקרי הלכות שבת וכשרות, משניות וטעמי המצוות, חומש עם מפרשים, דע מה שתשיב ודע מה שתשאל, תפילה ויסודות הבית היהודי. להכיר את הארץ דרך התנ"ך ואת התנ"ך דרך הארץ. וזה בלי לדבר על שירה בדבקות, ושיחות-נפש ועוד חוויות שאינן רק לימודיות. הנה הבנות הדתיות באולפנות כבר זוכות להשכלה תורנית משובחת מזו של הבנים. עולמן הדתי שלם וחיוני יותר, גם בלי גמרא בסיטונות. זו גם אחת הסיבות שהן נשארות דתיות יותר.

כרית ושמה מסכת "ברכות"

לימוד הגמרא בכמויות המסחריות הנהוגות היום, איכא דאמרי, מתאים למתקדמים, למצטיינים. אנחנו מלמדים אותם אלגברה ליניארית לפני שגמרו ללמוד חיבור וחיסור. אולי זה מתאים (ואני בספק גדול) לצעירים החרדים שהאופק שלהם הוא רק תורני, מהשור והבור ועד לגדול הדור. ילמדו אפוא גמרא בישיבות הגבוהות, במכונים לרבנות ולדיינות. גם בבתי כנסת בשיעורי הדף היומי והשבועי. אבל איפה כתוב בתורה שצריך ללמוד רק גמרא? גיל התיכון הוא חלון הזמן היחידי בו רבים מסרוגי הכיפה יושבים ולומדים תורה. חבל לשרוף בכל שנת לימוד אלף שעות (!) על שלושים-ארבעים דפי גמרא.

בראייה לאחור, יצאנו מהישיבה התיכונית עם סל ידע תורני דל מדי ועם תיסכול אדיר. היו לנו הרגלים טובים מהבית ואהבת תורה פשוטה, ואם התמזל מזלנו גם נקשרנו לחוויה דתית. אבל הגמרא תמיד היתה עינוי, ממש ביטול תורה. מסכת "ברכות" היתה לי לכרית, מאימתי שקורין את שמע בשחרית.

משיחות עם תלמידים של היום, מסתבר ששום דבר מהותי לא ממש השתנה. כן, ניסו עליהם שיטות מודרניות ללימוד גמרא: בקבוצות, בסוגיות, עם דפי מחשב ועם דיקור סיני. אבל אותה גמרא הלכה איתם לאורך כל הדרך.

יש לנו מחנכים מצוינים, רבנים מסורים, אנשי מופת ותלמידי חכמים. אבל הם תקועים עם הגמרא כל בוקר, כל הבוקר, שנים. ובכל זאת, בכמה ישיבות תיכוניות החלו עוסקים לאחרונה מעט ולאט בעוד ענפים מרתקים: חסידות, מוסיקה יהודית, תולדות התנאים והאמוראים. אבל זה עדיין מהוסס. הפחד מ"מה-יאמרו" מושרש ומשתק, הקיבעון והחשש לסטות מהמסלול הבטוח והבלתי-מצליח הוא כל-כך חזק, שהעיניים עיוורות ואינן רואות את הנערים המחפשים תשובות וחוויות תורניות מגוונות יותר, רלוונטיות לחייהם.

אולי יום אחד יקום כבר ראש ישיבה אחד, יסגור את הגמרא לכמה דקות, ויציע תפריט לימודים תורני מגוון יותר. למתמידים בלימודי החומש והדינים, המוסר והמחשבה, הוא אפילו יציע צ'ופר: להצטרף אליו בערב, להרביץ ביחד איזה דף גמרא.