אמא, אבק זה לא חמץ!
כשנכנסתי הביתה חשכו עיני. הבית היה עירום כביום היוולדו. כל תכולת המזנון בפינת האוכל, הכיסאות של הפינה בגינה, מוכנים לקרצוף. המטבח, חלקו הלא מנוילן, ממודר בלי אישור כניסה. בבית של אילנית סוויסה מתחילים "לעשות פסח" באזור ט"ו בשבט ובימים אלו כבר עושים סיבוב שני לוידוא הריגה
יום שישי הגיע ומה טוב הביא ואחרי שבועיים שלא ביקרתי בבית הורי אצה לי הדרך והגעגועים לבית אימא-אבא אחזו בי. געגוע עז לריחות המוכרים, לתבשילי השבת, לפינה הקבועה שלי בסלון המשפחתי, לפיצוח הגרעינים הממושך שרק למענו אוכלים את כל ארוחת השבת המלבבת
אף הגדלתי לעשות וחרגתי ממנהגי, הגעתי מוקדם, חשבתי לתפוס את ההכנות לשבת בעיצומן, גם לזה התגעגעתי והייתי מוכנה אפילו לערוך את שולחן השבת. אלא כשנכנסתי לבית חשכו עיני, או יותר נכון, אורו. הבית, על כל קירותיו היה עירום כביום היוולדו, קיר אחד צבוע בתכלת (אחר-כך אבא שלי הסביר שהוא ניסה לעשות שמיים) כל תכולת המזנון על פינת האוכל, הכיסאות של הפינה בגינה, מוכנים לקרצוף. המטבח, חלקו הלא מנוילן, ממודר ללא אישורי כניסה.
באחת הבנתי. פסח בפתח. אני עוד בהאנג אובר מהעדליאדע, אבל בבית הורי הסדר כבר דופק בדלת ואליהו הנביא מבקש שימלאו לו את הכוס.
כמה מבורך הוא הזיכרון האנושי, איך מדחיק לפינות אפלות טראומות ילדות, איך מטשטש את הבהלות והלחצים. אם לא היה מתעתע בי כך הן הייתי באה לבית הורי רק לביעור חמץ, לשטיפה אחרונה, רגע לפני שהאגוזים נכנסים לכל כיס. אבל אני שכחתי שבבית הורי, בשקט בשקט, מתחילים את הניקיון באזור ט"ו בשבט ובימים אלו כבר עושים סיבוב שני, מה שמכונה בצה"ל, וידוא הריגה.
ואיזה ניקיון – אין אף מדף ספרים שלא זז שוב ועוד, אין אף שמיכה (שאיש לא התכסה בה מזה שנים) שלא הוכנסה אחר כבוד למכונת הכביסה, אף כוס (שאיש לא קירב שפתו אליה מעולם, וגם לא יקרב. זה מזכרת מהסבתא של הסבתא של הסבתא) שלא עברה שטיפה יסודית. אין קיר שלא נצבע (אחרי שנשטף, כמובן) אין אריח מקלחת אחד שלא הריח מקרוב ולעומק, אקונומיקה.
"אמא", אני אומרת לה, תוך שהיא מנקה קומקומים מרוקאים בחול ולימון, "אבק זה לא חמץ. את חושבת שלתוך ארון המסמכים שלא פתחת כבר שנה הגיעה איזו פיתה נידחת ?", היא שולחת בי מבט מזיע, ממלמלת: "תביאי לי עוד מהחול" וממשיכה בקצב להשיב לבראד המרוקאי שלנו את זוהרו העתיק. בערב תתלונן שהלכו לה הידיים, שהפסח הזה יצא לה מכל החורים, שהיא לא יודעת מתי היא תספיק לגמור לנקות הכל.
"מספיק לנקות את המטבח ביסודיות ולנקות כמו שצריך בחדרים. את סתם משתגעת", אני אומרת לה, בלי שאבא שלי ישמע, כי האמת המרה היא שהוא מוביל את מבצעי פסח האלו. הוא שומע ומייד נותן לי שיעור בהלכות הפסח: "זה לא רק בשביל הפסח, זה מאוורר את הבית מהחורף, יש משמעות לחג הזה, לכל הניקיון הזה...מתי תביני".
ואני מוותרת על הניסיון להזכיר לו שתמיד בחול המועד או רגע אחרי, תוקפת את המדינה סופת חול כזו שמכניסה פנימה את כל האבק של ערבות אפריקה, מוותרת על הניסיון להעביר את הניקיון ההיסטרי הזה בתום תקופת הסופות, משהו שבין סוף ספירת העומר לתחילת ראש השנה. הרעיון לא יתקבל באהבה בבית הורי. אז אני מחליפה נושא ושואלת מה מתוכנן לארוחת ליל הסדר מה שמזכיר לאמא שלי ש"חנניה, לא הוצאנו את הכלים של פסח, צריך לשטוף אותם, הנה אילנית פה, היא תעשה את זה".
לפנייה לכתב/ת 
