ותשר דבורה

…והיא בכלל, קראו לה מרים. בדיוק כשמה של ה'זמרת' היהודיה הראשונה. שהיתה, אין ספק, צדיקה, ממשפחה מיוחסת, צנועה בודאי על פי כל המדדים-ובכל זאת-שרה.

בחורה אופטימית היתה מרים התנכ"ית (מגיל צעיר,יש לומר) הויכוח המפורסם שלה עם אביה אודות הפרישה מאשתו בימי גזירות פרעה, ובהמשך, בעת היציאה הבהולה ממצרים, היתה זו היא שצפתה את הישועה הקרבה ובאה, וצררה בין חפציה תופים, בשביל לשיר כשיהיה טוב. והיא אכן האמינה שהטוב סופו לבוא.

כמה אלפי שנים אחר-כך, על אדמה אחרת, בנוף תרבותי ואנושי שונה לגמרי, היא מוצאת עצמה רכונה על גבי שורות-שורות של מילים, שאלות ותשובות, בודקת מבחנים, מנסה בכל כוחה ובכל מידת האופטימיות שירשה מאמה ההיסטורית, למצוא בינות לים המילים והמשפטים המסורבלים את המשפט שיעיד על הבנה. הבנת השאלה, הבנת עקרי הרעיון, איזו מילה שתעיד על הכוון גם אם לא בהכרח על הגעה מוצלחת ליעד.

לפעמים, מול מבחן מסורבל ושגוי במיוחד ובשעות כאלה שממוקמות עמוק-עמוק בתוך סוף היום, גם היא כבר איבדה את אותה אופטימיות שהפכה לסימן ההיכר שלה.

היא הניחה את העט מידיה, משפשפת את עיניה העייפות ומותחת את פרקי אצבעותיה בנסיון להזרים אליהן את הדם שנעצר. היא לגמה שלוק זהיר מן התה שעמד על השולחן. פיכס…קר. ככה זה כשהתה שאת מנסה לשתות הוכן לפני למעלה משלוש שעות. (עם נענע או בלי-גם תה מושלם יכול להפוך לגועלי). היא הניחה ביאוש את הספל מידה ופנתה לבהות בקיר שממול. המחוגים שהביטו בה בתשישות מן השעון לא ממש היוו מקור לנחמה, גם לא ערימת המבחנים שנדמה היה לה שרק הלכה וגבהה. היא הפנתה מבטה אל החלון המערבי: אורות השפלה נראו מרחוק כפס דק וצפוף של אורות מרצדים. היא יכלה להבחין ממקום מושבה במפעלי המלט "נשר", במגדלי עזריאלי בתל-אביב ואפילו באורותיה של ספינה רחוקה בים. היא הניחה למבטה לנדוד והאורות הפכו לכתם מטושטש של אור.

מחשבותיה נדדו הרחק משולחן המטבח, מן השעה המאוחרת, מן המבחנים ומהתה המאכזב… היא נזכרה בליל אמש. חתונה. לא מישהו קרוב. למעשה, היא ציפתה לערב די משמים. אין ספק שזה היה גם גורלו אלמלא התזמורת. בנוף הכללי של תזמורות החתונות-תופים, קלידים וחצוצרה מחרישת אזניים, היה בה משהו ייחודי ומרענן. חמישה נגנים, חובשי כיפות צבעוניות וגדולות ובראשם נגן תימני, מסולסל פאות ומבוגר. הם הפליאו לנגן מוזיקה מכל המינים, מכל העולמות ומכל הזמנים, מתאימים עצמם להרכב המיוחד של באי החתונה- דתיים, חילוניים וכל מה שביניהם.

הערב המשמים התגלה כהנאה צרופה. רק לשבת ולהקשיב.

ובשבילה היו המוזיקה והשירה כמו סם חיים. ממש כך, בלי גוזמא. היא תמיד הרגישה שהיא מבינה הבנה מלאה את מאמר חז"ל לפיו קולה של אישה היוצא מגרונה- יוצא למעשה מפנימיותה, שהרי זו היתה בעיניה משמעותו העמוקה של הביטוי ההלכתי 'קול באישה'- בה ומתוכה.

השעה היתה כבר מאוחרת והקהל הרב שישב סביב שולחנות רבועים על המדשאות המטופחות היה עסוק באכילת רגל אווז ברוטב נענע, לצד ירקות מוקפצים ונתחי אנטריקוט. גורמה. הראש שלה (שלא לומר הלב), היה רובו ככולו ב"בור" בו ישבה התזמורת וניגנה. לבה יצא אליהם, לנגינתם, לצלילים שהפיקו ולשירתם. והיא כל-כך רצתה לשיר.

בהחלטה של רגע היא ניגשה אל התזמורת וביקשה להצטרף לשירה (ולא שהאמינה שיסכימו…)

להפתעתה פינה לה הזמר מקום לצידו והיא החלה לשיר, מלווה את קולו החם בקולה הגבוה. מערכת ההגברה המקצועית והלווי העשיר העניקו לה תחושה מדהימה. הקול שלה עצמה נשמע לה פתאום כל-כך איכותי, כל-כך נכון ומדויק. העיניים שלה ראו את הכל ולא ראו כלום. היא שקעה אל תוך עצמה, מתרכזת במילים, בצלילים, בדיוק, עוצמת עיניים ונסחפת. כשהסתיים השיר היא חזרה בשקט אל השולחן מנסה לשמר את הקסם קצר הרגעים שהעניק לה כזו תחושה אורירית של שימחה ועונג.

קול באישה ערווה 

הנחיתה היתה קשה, מהירה וכואבת. עיניו המאוכזבות של האיש שלה הביטו בה - קשות ולא סולחות. לא היה צורך במילים כדי שתבין את כעסו - "קול באישה ערווה", איסור הלכתי גורף וחד משמעי. הלכה ברורה שאין לפרוץ את גבולותיה. היא שרה. לבד. מול קהל של גברים ונשים. בעיקר גברים.

היא מיאנה לתת לכעס שלו להפר לה את השימחה ופנתה לקבל חיזוקים מבני משפחה אחרים, מופתעת מן החיבוק שהעניקה לה הכלה, מודה לה בכנות ובהתרגשות על ה"מתנה". אבל בתוך תוכה ידעה, שעם כל ההסברים והצידוקים שתתן לעצמה- הרי שהיא עושה שקר בנפשה. היא מחוייבת לעולם של הלכה והשירה שלה נוגדת אותה. חד משמעית.

התחושה הקשה הזו שמקננת בה. אלוהים חנן אותה במתנה כה גדולה, והיא, אין ביכולתה לעשות עמה דבר. בעולמה הכי פרטי היא בנתה עבור השירה כס של מלכות. היה ביכולה של השירה לשמח אותה, לגרש עננה מלבה, להאיר את שולחן השבת שלה, להרדים את ילדיה ולהעירה בנסיעות ליליות ארוכות בסוף יום.

אבל היא היתה מנועה. אותו רב ששת - שפירש את הפסוק במגילת שיר השירים "השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה" כמקור לאיסור הגורף לפיו קולה של אישה נחשב לערווה כשערה וכגופה - גזר עליה שתיקה. היא הרגישה תסכול כשחשבה על-כך שתלמיד חכם מזמן אחר, ממציאות אחרת ומטקסט אחר, קשר אותה ואת גורלה אליו, למילותיו, להבנתו את הפסוק.

בשנים הרבות בהן היא מורה ומחנכת, מצאה עצמה בהזדמנויות שונות מפצירה בתלמידותיה שיחפשו את הנקודה המיוחדת שלהן בעולם. את הייעוד שלהן. כדי שחייהן החד-פעמיים יבואו לכדי הגשמה ומימוש. כדי לחזק דבריה היא הביאה בפניהם ציטוטים שונים וקראה להן לברר כיצד יפעלו להיטיב עם עולמן באמצעות תכונותיהן הייחודיות, באמצעות כל מה שמיוחד בהן.

ורק לעצמה לא העיזה לומר משפטים אלו בקול. היא ידעה היטב מה מיוחד בה, מה ביכולה לעשות כדי להיטיב-לשיר. אבל איך תשיר את שיר ה' כשקולה כבול. כשקולה נתפס כאיום, כמסית ומדיח לדבר הרהור ועבירה ותאווה. המתח העצום הזה בין שאיפתה למחוייבות מוחלטת להלכה ובין תמצית חייה- היה הולך ומתגבר ומעיב על ימיה כענן חורף אפור ומאיים שממאן לחלוף עם הרוח.

"העולם השתנה!" רצתה לקרוא לרב ששת. "נשים אינן ספונות בבתיהן, פרח נדיר ומוגן. בכל אשר תפנה, רבי, תחשף לנשים פועלות, משנות, מובילות ו…שרות".

שורה אחת קצרה בת מילים ספורות, חבויות בתוך עשרות פירושים אחרים לאותן המילים להן הענקת אתה את פירושך. טעות סופרים קטנה, והפרוש היה אולי אובד בים העצום של מילים שלא נאמרו, של מילים שלא נשמרו. וכששוחחה כך עם רב ששת נדמה היה לה פרושו כאגרוף ברזל שלוחץ על ציפור נפשה, מותיר אותה חסרת נשימה ומפרפרת.

הרי מרים שרה ודבורה שרה ואיש לא אמר להן-הסו קולכן. גם היא רוצה לשיר. לשמח ולשמוח, להטביע את חותמה החד-פעמי בעולם.