אחדות לחיסול ישראל
כמו חמאס, גם פתח מחויב למאבק מזוין עד כלות הישות הציונית - מה שהופך את כישלון ההסברה לצורב במיוחד
צדק ד"ר מוסטפא ברגותי, שר ההסברה בממשלת האחדות הפלסטינית שקמה זה עתה והאיש שאמור לשווק לדעת הקהל העולמית והישראלית את הממשלה החדשה, כאשר הכריז
כי "אין זו רק ממשלת חמאס, אלא ממשלה של כל העם". ככלות הכל, בבחירות למועצה המחוקקת בינואר אשתקד, זכו שני הגופים העיקריים המרכיבים את הממשלה הזאת - חמאס ופתח - בכ-90% מכלל המושבים. אבל לא רק במישור הפורמלי צדק ברגותי; הצדק עמו גם במישור המהותי. הרי מטרות הארגונים הללו ושאיפותיהם, הבאות לידי ביטוי במסמכי היסוד שלהם - אלה החושפים את תכלית קיומם ועילת הקמתם, תואמות להפליא את משאת נפשם של הרוב המכריע ברחוב הפלסטיני, כפי שמשתקף מממצאים עדכניים אודות הדעות הרווחות בקרב אוכלוסייה זו.
לגבי המרכיב האחד של "ממשלת כל העם הפלסטיני", החמאס - אין כמובן מקום רב לספקות. כבר בפסיקת הפתיחה של אמנת הארגון נקבע ש"ישראל תתקיים עד אשר האיסלאם יחסלה כפי שחיסל אחרים בעבר". סעיף 28 ממחיש ביתר שאת את חוסר האפשרות להשלים עם זכות הקיום של המדינה הציונית, אשר "מעצם היותה ישות יהודית ובעלת אוכלוסייה יהודית, מהווה קריאת תיגר בלתי נסבלת על האיסלאם ועל המוסלמים".
סביר להניח שסגנונם של כתבי החמאס ותוכנם אינם מהווים הפתעה גדולה עבור מרבית הציבור הישראלי. לא כך כשמדובר במרכיב השני של ממשלת האחדות, זה ה"מתון" כביכול, אשר אמור להעניק לה חותמת כשרות של לגיטימיות בינלאומית. בשיח הציבורי הישראלי, נהוג לעשות הפרדה ברורה בין העוינת הבלתי מתפשרת של החמאס ליחסו המרוסן יותר של הפתח. האחרון, ארגונו של אבו-מאזן, מוצג כהתגלמות המתינות וכרודף שלום מובהק. אולם מבט חטוף בחוקת הארגון יספיק כדי להפריך אשליה זו במהרה. מתוך סעיפיו עולה אותה שנאה יוקדת ופסילה פסקנית של זכות היהודים למדינה בארץ ישראל. כך למשל מבהיר סעיף 19 כי "המאבק המזוין מהווה אסטרטגיה ולא טקטיקה; המהפכה המזוינת של העם הפלסטיני הערבי הינה גורם מכריע במאבק השחרור, מאבק אשר לא ייפסק אלא אם תחוסל המדינה הציונית כליל". סעיף 12 מגדיר את שאיפת הארגון: "שחרור מוחלט של פלסטין וחיסולה של הישות הציונית על כל היבטיה - הכלכלי, המדיני, הצבאי והתרבותי".
חשוב להדגיש כי בעוד שקיימת סברה - מפוקפקת למדי - שבאמנת אש"ף בוטלו הסעיפים הקוראים להשמדתה של מדינת ישראל, לא כך הדבר לגבי הפתח וחוקתו. כאן אפילו לא מועלית טענה בדבר ביטול סעיף כלשהו. כך שהיום, בממשלת האחדות של "כל העם הפלסטיני", יש תמימות דעים מוחלטת בין מרכיביה לגבי שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל ולגבי המחויבות להחרבתה המוחלטת - בין אם מטעמים דתיים במקרה של החמאס, ובין אם מטעמים חילוניים יותר במקרה של פתח.
אולם עוד יותר מעמדותיהם המוצהרות של מרכיבי הממשלה החדשה, מדאיגות במיוחד כמיהות הלב של תומכיהם; אלו מצביעות על התאמה מוחלטת בין המאוויים המהותיים של הציבור לבין ההכרזות הפורמליות של הגופים הנבחרים על-ידו. בסקר עדכני שפרסם לאחרונה מכון ,NEC הסוקר מידי חודש עמדות בקרב הרחוב הפלסטיני, לשאלה:"האם יש לישראל זכות קיום", השיב רוב גורף (כ-75%) בשלילה. חמור מכך: ככל שגיל הנשאלים יורד, כן גוברת פסילת זכות קיומה של ישראל (כ-90% בקרב בני הגילים 21-18, וקרוב ל-100% בקרב בני-נוער צעירים יותר). על כן, לא נראה שבדורות הבאים טמונה תקווה לשיפור המצב.
אכן, קשה לחלוק על קביעתו של השר הטרי ברגותי בעניין "ממשלת כל העם"; לא כך לגבי הצעתו כי "אם ישראל רוצה שלום, עליה להכיר בממשלה החדשה". כיצד הכרה בממשלה, ששותפיה מחויבים להשמדתה של ישראל ואשר זוכה בגיבוי ציבורי גורף למימוש מחויבות זו, תביא לשלום - לפחות במובן המקובל של במילה? אך תעלומה גדולה עוד יותר היא הכישלון המתהווה של הדיפלומטיה הישראלית בהעברת עובדות אלו לדעת הקהל העולמית - ובהטמעתן. ככלות הכל, עם ריבוי הראיות הכה-מרשיעות, החושפות את אופי האחדות ואת טיב התפישות הפלסטיניות, לא ברור מדוע מתקשה שירות החוץ הישראלי לשמר את החרם המתפורר על המשטר הפלסטיני ולהעמיק את הנידוי והגינוי של התמהיל הקטלני של קנאות דתית מחד וקיצוניות לאומית מאידך. זוהי תעלומה עליה ראוי שמשלם המסים הישראלי, הממן פעילות כושלת זו, ייתן דעתו - ויתבע דין וחשבון על השימוש חסר-התועלת שנעשה בכספו.
ד"ר שרמן מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
