חרדים, גם אתם רפורמים
הן הרפורמים והן החרדים סטו מהיהדות המסורתית, הראשונים לעבר עולם של היתרים והאחרונים לעבר עולם של איסורים. היהדות ההיסטורית, שאף העריכה דעות שונות גם אם לא קיבלה אותן להלכה - ננטשה. ועכשיו, כל המפגינים נגד הרפורמים, תארו לעצמכם איך הייתם נראים אז: פשקוויל נגד הראב"ד, חרם על הרמב"ם ואיומים על אבן עזרא. נראה לכם?
אולם הסיפור ההיסטורי שונה לחלוטין. בסיפור האמיתי אין אורתודוכסיה וסטייה מודרנית, אלא יש שתי סטיות מקבילות – האחת מודרנית, של תנועת הרפורמה, והאחת שמרנית, אולטרה אורתודוכסית, זו האחראית על עיצובו של העולם הדתי-חרדי בימנו אנו. במילים אחרות, הן הרפורמים והן החרדים ביצעו מהלך רדיקלי של סטייה מן היהדות המסורתית, הראשונים אל עבר עולם של היתרים, והאחרונים אל עבר עולם של איסורים. היהדות ההיסטורית, הדתית, ההלכתית, והתרבותית, ננטשה על ידי שני הצדדים גם יחד.
לכל דת שני מאפיינים חשובים: הכללים מכאן, ואופן היישום שלהם מכאן. הסטייה של התנועה הרפורמית נוגעת לנטישת הכללים. הסטייה של האורתודוכסיה החדשה באה לידי ביטוי בנטישת אופן היישום של הכללים כפי שהיה מקובל על חכמי ישראל. שתיהן כאחת סטיות מרחיקות לכת. את שתיהן יש לשפוט ככאלה – לשבט או לחסד.
תהליך ההתגוננות וההתסגרות
הרפורמה של "התנועה הרפורמית", הסטייה מן הכללים, מוכרת פחות או יותר. פחות מוכרת ההתפתחות שחלה בעולם האורתודוכסי ב-200 השנים האחרונות. בשל מניעים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים שונים (למעשה, אותם מניעים שהובילו להולדתה של התנועה הרפורמית) החל בקהילה האורתודוכסית תהליך של התגוננות, שהשלכותיו המרכזיות היו הסתגרות, מתקפה רעיונית על האתגר המודרני, ועיצוב של שיח הלכתי מחודש – שיח הדוחה כל אפשרות להתמודדות הלכתית מעמיקה עם האתגרים החדשים.
יש שיאמרו – מדובר בסך הכל בקפיאה על השמרים. לא היה זה עיצוב מחודש של ההלכה, וודאי שלא סטייה מן היהדות ההלכתית כפי שהציעה הרפורמה. אך אמירה זו לוקה בחוסר היכרות עם ההיסטוריה של הדיון ההלכתי. מתקופת המשנה והתלמוד, דרך תקופת הראשונים וכלה בתקופת האחרונים, היו אנשי ההלכה ברובם אנשים בעלי מעוף שעסקו ללא הרף במתן פתרונות מרתקים למציאות היומיומית של יהודי הקהילה בתפוצות. כל זאת תוך התחשבות מעוררת השתאות במצוקותיו של הפרט, ולא אחת, תוך כיפוף ההלכה באופן שיעניק פיתרון הוגן לאדם ספציפי.
הרמב"ם הוא דוגמה מרתקת, מכיוון שלצד חיבורו ההלכתי המונומנטלי "משנה תורה", המציג את פניה הקשיחים של ההלכה, נקט בתשובותיו למקרים ספציפיים בגמישות הלכתית מרחיקת לכת, עד כדי סתירה לכאורה מדבריו ב"משנה תורה". זאת תוך שהוא בז לדיינים הנוקטים בפורמליזם מוחלט.
פורמליזם וגמישות, עד המאה ה-19
הרמב"ם לא היה היחיד, שכן כל הדיון ההלכתי כולו, לאורך ההיסטוריה, אופיין בתנועה על הציר שבין פורמליזם לבין גמישות – הכל לפי המקרה הספציפי – הכל בהתחשב באדם היחיד ובצרכיו. זו היתה היהדות ההלכתית. וזו, החל מן המאה ה-19, אינה עוד. האורתודוכסים החדשים נטשו אותה לחלוטין.
אך לא רק התנועה על הציר האמור ננטשה על ידם, אלא גם מאפיין מרכזי נוסף של היהדות והוא פלורליזם מרחיק לכת ויחס של כבוד לכל הדעות, אף לאלה שנדחו בהכרעה ההלכתית. גישה זו נוסחה באמירה הקסומה הנוגעת למחלוקות בין בית שמאי לבית הלל: "יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל" (תלמוד בבלי, עירובין, י"ג, ב').
ניתן בהחלט לומר כי הפלורליזם הזה, בצירוף השילוב שבין פורמליזם לגמישות, הם שאיפשרו את הישרדותה של היהדות בתנאים הקשים שנכפו עליה בגלות. כך היה, ואיננו עוד. האורתודוכסים החדשים לא רק שאינם מכבדים את הדעה שאינה להלכה – לעתים הם דואגים, באמצעות נציגיהם השונים - להשתיק את המעז להציע עמדה אלטרנטיבית.
פלורליזם אמרתם? לא תודה. לא ביהדות החדשה. אני מניח כי אילו היו המנהיגים ההיסטוריים חוזים בהנהגה האורתודוכסית העכשווית, הם היו מצקצקים בלשוניהם ומבכים את היהדות שהלכה ונעלמה לה מן העולם. היהדות המרתקת, שלא לומר המרגשת, אשר עליה עמלו לאורך הדורות.
באותה מידה אני מניח, כי אם אחד מהם היה כותב את חיבוריו כיום, הוא היה נאלץ להתמודד עם נסיונות השתקה, פשקווילים, חרמות וגידופים. אולי היה נאלץ להיכנע. רק תארו לעצמכם – פשקוויל נגד הראב"ד; חרם על הרמב"ם; איומים על ר' אברהם אבן עזרא. האורתודוכסיה החדשה בגדולתה.
הרפורמה חוזרת
ועוד עניין קטן, לכאורה שולי אבל לא לגמרי. במובן המושגי, יש מקום לכנות דווקא את הסטייה האורתודוכסית כמהלך רפורמי. שהרי בהיסטוריה של הדתות, המושג רפורמה מזוהה דווקא עם הקצנה דתית. במאה ה-11 לספירה, בעקבות שינויים חברתיים באירופה, שלוו בביקורת נרחבת על מוסד הכנסייה, לצד פריחת תנועות מינות שאיימו על ההגמוניה הכנסייתית, הנהיג האפיפיור גרגוריוס ה-7 מהלך אדיר של רפורמות מבניות ופוליטיות בכנסייה וביחסיה עם ההנהגה החילונית.
בשנים הבאות הנהיגה הכנסייה הקתולית את הזרם הרדיקלי והשמרני ביותר בעולם הנוצרי. אף שהנצרות נותרה לכאורה אותה נצרות, על סמליה ופולחניה, הממסד הנוצרי עיצב מעתה ואילך תרבות דתית שונה לחלוטין. רדיקלית יותר, ונוקשה יותר. השינויים שהנהיגה הכנסייה זכו מאוחר יותר לכינוי "הרפורמה של המאה ה-11".
והנה, לעניינינו: במובן התוכני, אין מקום להשוואה בין הרפורמה הנוצרית של המאה ה-11 לבין הסטייה היהודית האורתודוכסית של המאה ה-19 – מדובר בשני מהלכים שונים לחלוטין, עם רקע תרבותי וחברתי שאינם ברי השוואה. הרעיון שכן ראוי להתייחס אליו נוגע כאמור לסוגיה המושגית. המושג 'רפורמה' בהקשרו הדתי כוון במקורו להקצנה דתית דווקא. בהתאם, ניתן אולי להציע הבחנה מושגית חדשה, ולפיה האורתודוכסיה של ימנו, כסטייה הדתית הרדיקלית, תכונה התנועה הרפורמית. לרפורמים נחפש שם אחר.
מיקי גרינפלד הוא ד"ר להיסטוריה של ימי הביניים. מלמד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב
לפנייה לכתב/ת 
