טכנאי עם קלף מנצח
הוא היה טכנאי האולפן הנחשב ביותר בבריטניה של הסבנטיז, אבל רצה יותר מזה. אז הוא הקים את "הפרויקט של אלן פרסונס". עידן רייכל, לפניך
"אז אני לא פופולרי", זרק לנו ראש הממשלה באומללות בשבוע החולף. הפרשנים והפוליטיקאים ידעו לפרשן כי מדובר בנאום אנדרדוג קלאסי, של אדם המודע לכך שכולם משוכנעים שהוא אינו ראוי למשרתו הרמה. "התפקיד גדול עליו", זה המשפט שנשמע שוב ושוב, גם בשיחות סלוניות. אדם מוכשר מאוד, שיד הגורל והשאפתנות מקדמות אותו לעמדה אחת גבוהה מדי.
לא תמיד זה המצב. לפעמים דווקא ישנם מצבים שבהם אדם דווקא מצליח, בניגוד לכל הסיכויים, לפרוץ למרכז הבמה - ומשנה את חייו ואת מעמדו (מה שנותן זיק של תקווה לאהוד אולמרט). אם להשתמש בדוגמה מהפרוג - גם אם אתה טכנאי אולפן (נחשב מאוד), אתה יכול להקים להקה משלך ולפרוץ בגדול. בעיקר עם הקלף שלך ידידותי מספיק.
"יש שם פרצופים נטולי חיוך ורצועות פלסטיק בוהקות,
וגלגל סובב בתנועה מתמדת
והם עוקבים אחר המירוצים, ומשלמים את הרווחים
בלי שום סימן חיצוני לרגש.
והם חושבים שחייהם יהיו קלים יותר
אלוהים יודע שעד כה הם היו קשים,
אבל המשחק לא מסתיים כשכל עולמך תלוי
בהיפוכו של קלף ידידותי".
הוא היה טכנאי האולפן הנחשב ביותר בבריטניה של סוף שנות ה-60' ותחילת הסבנטיז. הוא עבד על "Abbey Road" של הביטלס, "Dark Side of the Moon" של פינק פלויד ו"The Year of the Cat" של אל סטיוארט. הוא היה נערץ, וראה עצמו כ"במאי של סאונד", יותר מאשר טכנאי או מפיק באלבומים. ואז הוא החליט להקים להקת רוק מתקדם, כי ככה בא לו. קראו לו אלן פרסונס, וללהקה שלו קראו בשם היצירתי "הפרויקט של אלן פרסונס" (כן כן, עידן רייכל לא המציא שום דבר).
קשה לקרוא ל"Alan Parsons' Project" להקה. האמת היא שמדובר בצמד מוזיקאים מוכשרים ביותר, פרסונס עצמו (שניגן בקלידים וחליל, ולעתים נדירות גם שר) ואריק וולפסון הסקוטי, ששר ברבים מאלבומיה של הלהקה. נגנים קבועים נוספים היו הגיטריסט איאן ביירנסון והקלידן והמפיק המוזיקלי אנדרו פאוול. פרסונס הרבה לאלתר הרכבים בין אלבום לאלבום, והשתמש בשורה של נגני אולפן משובחים (שאותם הכיר היטב מעבודתו).
זו היתה להקה אולפנית, אבל כזו שידעה לשלב בצורה מושלמת בין יצירות רוק מתקדם נעים לאוזן ולא תוקפני (מאסכולת "רנסאנס", למשל, להקה שכבר עסקנו בה), לבין להיטים של ממש שנכנסו לרדיו וגייסו עוד ועוד מעריצים. בין הלהיטים תוכלו לזמזם בקלות את "The Eye in the Sky", "Time" ועוד. במהלך שנות חייה של הלהקה (עד אמצע שנות ה-80') היא הוציאה עשרה אלבומים, כשהטובים שבהם עוסקים בדרך כלל בנושא אחיד. אלבום קונספט, בקיצור.
בתוך קזינו שאין לו סוף
ב-1980 יצא האלבום האהוב עלי של הלהקה, שכן הוא משלב היטב בין כל הנושאים שהזכרתי: גם קונספט, וגם קליט; גם יצירה שנמשכת צד שלם – וגם להיטים. ובעיקר הרבה מאוד כישרון למלודיות, שפשוט נשפך מהאלבום, "The Turn of a Friendly Card". צד א' מכיל את הלהיטים הקצרים (שבהם גם "Games People Play", שהפך ללהיט), וצד ב' מכיל את יצירת הקונספט, הנושאת את שם האלבום."The Turn of a Friendly Card" היא סוויטה בת חמישה קטעים. קטע הנושא הפותח ומסיים טומן בחובו את אחת המלודיות היפות ביותר שתמצאו. יש התנגשות מופלאה (שלוקח זמן כדי לשמוע ולהעריך אותה) בין המתיקות המוזיקלית לבין התמליל הציני והמריר, העוסק בהשתעבדות להימורים בתוך קזינו שאין לו סוף. זה המדבר של לאס וגאס, ושם, ליד אחד השולחנות, יושב אדם מבוגר שלעולם כבר לא יוכל להיחלץ. בדומה ל"הוטל קליפורניה" של האיגלס, אפשר לעשות צ'ק-אאוט (כלומר למות) – אבל לא לעזוב את השולחן. כי המשחק לא מסתיים כל עוד אתה מאמין שהקלף הבא יהיה המכריע עבורך, זה שישנה את גורלך לטובה. שימו לב בהקשר זה לעטיפה היפהפייה (כל העטיפות של פרסונס מושקעות מאוד), שמעבירה בפשטות את המסר: ההימורים הם דת והקוביות הם האלוהים, אל תטעו בכך.
הקטע השני בסוויטה, "Snake Eyes", מדבר על האמונה האירוטית כמעט של המהמר בקוביות המזל שלו (הביטוי Snake Eyes מתייחס לצירוף המספרים 7 ו-11). הקשיבו לקולות הקזינו המשתלבים היטב בצלילי הגיטרה החשמלית, עוד עבודת הפקה מופלאה מבית היוצר של פרסונס. לאחר מכן מגיח הקטע האינסטרומנטלי הגועש "The Ace of Swords", המשלב בתוכו מוטיב אנגלי מאוד וליווי סימפוני. ואז צונחים הטונים מטה, לבלדה הרגועה "Nothing Left to Lose":
"נתת כל מה שיכולת לתת
חיים רק פעם אחת,
נלחמת בחירוף נפש, היית עבד
אחרי כל מה שנתת – לא נשאר מה להציל".
ואז הקרשנדו: בסולו גיטרה מרהיב וארוך חוזר פרסונס ו"מבקר" במוטיבים המרכזיים של הסוויטה, בקטע רוקיסטי מצוין. הסוויטה והאלבום כולו מסתיימים בחזרה לשיר הנושא, שעוטה עטיפה אנרגטית יותר ומסתיים בפייד מפואר של ליווי תזמורתי מלא, שהיה גורם לביטלס בעצמם להזיל דמעות התרגשות.
אלן פרסונס, היום בן 58, פירק אמנם את הפרויקט באמצע שנות ה-80', אבל המשיך בקריירת סולו, בסיוע החברים הטובים. אלבום הסולו הרביעי שלו, "A Valid Path" יצא לפני שלוש שנים והוכיח שהוא נותר "במאי של סאונד". עם הקלטות מקולותיהם של אורסון וולס (אללה ירחמו), ג'ון קליז (ממונטי פייתון) ועם הגיטרה המובילה של דייויד גילמור מהפינק פלויד, פרסונס הראה שהוא רחוק מאוד מהצד האפל של הירח. הקלף שלו נחת על הצד הידידותי, אין ספק.
הפינה "מתקדם לאחור" תציג מדי שבוע יצירה מאסכולת הרוק המתקדם. כל הבחירות הן המלצות של החתום מעלה בלבד, ויש לשמוע אותן בווליום גבוה במיוחד, כשכל הסובבים אתכם משוכנעים שהשתגעתם סופית. תיהנו.
