הילדים בבגדד חולמים על פיצוצים וחטיפות
כל פיצוץ מרוחק או דלת נטרקת מקפיצים אותם, ולבעוט בכדור מול הבית זה משחק של חיים או מוות. ארבע שנים מתחילת המלחמה בעיראק, בגדד הייתה ונותרה שדה קרב, והילדים נקלעים לא פעם לקו האש. גם אם התמזל מזלם והם לא נפגעו בגופם – את המלחמה שלהם הם מנהלים בלילה, מתחת לשמיכה
אלה הם חייהם של תושבי בגדד בארבע השנים מאז החלה המלחמה בעיראק, במרס 2003. סדאם כבר אינו מתעלל בהם, אבל תחושות הרווחה שחשו מיד אחרי הפלתו התחלפה בחשש תמידי מפני כל אדם ברחוב, כל פיצוץ מרוחק, כל דלת נטרקת. וכרגיל, הסבל הוא כפול ומכופל עבור הילדים.
אין מספרים מדוייקים על מספר הילדים שנהרגו בעיראק מאז תחילת המלחמה, אבל האו"ם גורס כי 34 אלף אזרחים נהרגו כתוצאה ממעשי אלימות רק בשנה החולפת. רוב מכוניות התופת מתפוצצות בשווקים הומים או ברחובות הסואנים, ובמקרים רבים ילדים נקלעים לקו האש.
ארבע שנים למלחמה
- בוש: "הכרעה בעיראק - לא ימים או שבועות"
- רייס: טעינו שלא שלחנו מספיק חיילים לעיראק
- ר"מ עיראק: האלימות הבין-עדתית תמה
אבל גם אם לא נפגעו בגופם, רבים מהם סובלים ממה שהם חווים מדי יום, מהמראות והקולות שהם שומעים ביום ובלילה. אחת מהם היא זמאן, ילדה בת 13, שהסיוטים שלה הפכו למציאות. היא נחטפה, הוכתה ואוימה באונס.
צמודה לאמא. אם ובתה, וחיילים עיראקים שמבצעים חיפוש (צילום: סי"צ)
"זמאן סובלת מרעידות בלתי רצוניות, מעצבנות ומהפרעות שינה", מסביר חיידר עבד אל-מוחסן, פסיכיאטר המטפל בילדים בבית החולים "איבן ראשיד" בבגדד. "זמאן נחטפה כשהייתה בדרכה לבית הספר. אישה מבוגרת ביקשה ממנה לעזור לה לסחוב סלים לעברו השני של הרחוב, כדי שתוכל לקחת מונית. כשלקחה את הסלים חזרה מידיה, אחזה לפתע האישה בזמאן, והדפה אותה לתוך המונית.
"היא סיממה אותה, היכתה אותה וקשרה את ידיה. זמאן סיפרה שהוחזקה בחדר עם עוד 15 בנות במשך כשבע שעות, עד ששוחררה בפשיטה של המשטרה. הם היכו אותה, ואמרו לה שישלכו אותה להיות כלה עבור לוחמי מיליציה", סיפר הרופא.
מחוץ למשרדו המתינה גופרן בת התשע, בעוד אביה שוחח עם הרופאים האחרים. "יש לי כאב ראש", אמרה. גופרן ראתה הבזק של פיצוץ ולמרות שלא נפגעה בגופה, היא סובלת מאז מהתקפי אפילפטיה.
"בכל פעם שהיא רואה זירה של פיצוץ או שומעת פיצוץ מרוחק – או אפילו רואה אנשים לבושים בשחור, היא סובלת מהתקף", אמר אביה.
רק לחצות בשלום. בגדד 2007 (צילום: סי"צ)
עבד אל-מוחסן פתח את מרפאתו ב-2004, כדי לטפל בבעיות פסיכיאטריות של מבוגרים, אבל נאלץ לסגור אותה ב-2005 משום שהרופאים הזרים שבאו לעיראק לאחר הפלת סדאם הפסיקו להגיע, ויחד עימם אזל הכסף. כיום הוא מטפל רק בילדים. הוא טוען שאצל 70 אחוז מהילדים הוא מזהה תסמונת פוסט-טראומטית.
"חלקם סובלים מהרטבה בלילות, או מפחד חברתי, במיוחד כאשר ילד רואה אדם שנהרג או נחטף לנגד עיניו, או שהוא עצמו נחטף בידי זרים", אומר הרופא.
סיוטים, דמעות ושתיקה
כמעט בכל משפחה על ילדים בבגדד הסיפור דומה – סיוטי לילה ושינויי התנהגות דרמטיים. "נכדי בן השש אמר לי לפני כמה ימים שהוא חלם שהוא הולך עם אמו ליד ביתם ורואה אותי מתקרבת מהכיוון השני אבל פתאום בא איש רעול פנים וחטף אותי", סיפרה נדג'ט אל-עאווזי, בת 55.
נורה, בת תשע, פוחדת מהחושך. "חלמתי שגנבים רודפים אחרי עם סכינים גדולות. התעוררתי וכולי רעדתי. בכיתי לאמא ואבא שלי שיבואו אלי", היא אמרה.
בין ההריסות בבגדד (צילום: איי.פי)
נורה סיפרה שהיא אוהבת מאוד לצפות בתוכנית ילדים בטלוויזיה, אבל זה עושה אותה עצובה. "אני רואה ילדים משחקים בגנים גדולים ויפים, ואני רוצה שגם אני אוכל לשחק ולהנות כמוהם, אבל אני לא יכולה כי הפצצות והאנשים הרעים מסוכנים לילדים".
הכוחות האמריקנים, יחד עם צבא עיראק, החל לפני שבועות אחדים במבצע ביטחוני מיוחד שנועד להביא להפסקת הפיגועים, הירי, מעשי הרצח והחטיפות בין שיעים לסונים בעיר. המבצע הפחית אמנם את האלימות מצד חוליות החיסול – שנהגו לשוטט ברחובות – אבל ביום שגרתי נשמעים ברחבי העיר עשרות פיצוצים.
משחק של חיים או מוות. בגדד (צילום: סי"צ)
"הילדים שלי מפחדים כל הזמן", סיפרה וופא, אמא של נורה, שלה עוד שלושה ילדים בני ארבע עד 11. "אפילו כשדלת נטרקת הם מתחילים לרעוד וצועקים 'פצצה, פצצה'. פעם הם היו משחקים בחוץ. זה היה רק לפני שנתיים, כשהמצב היה טוב יותר. אבל היום הם תקועים מול הטלוויזיה – אם יש להם מזל ואין הפסקת חשמל".
בעוד היא מדברת, שני מסוקים של צבא ארצות הברית חולפים ברעש גדול מעל הבניין. עבור רוב תושבי בגדד מדובר ברעש שכיח – לפחות בארבע השנים האחרונות. אבל בנה בן הארבע של וופא פורץ בכי, נצמד לאמו ומכסה את אוזניו בידיו הקטנות. "אני מפחד", הוא מנסה לומר מבעד לדמעות.
"מפחדים כל הזמן" (צילום: איי.פי)
לא הרחק משם יושב חליל, בן 14. יום אחד, בדרכו לבית הספר במכונית, הוא ראה גופה מוטלת ברחוב – מראה שכיח ברחובות בגדד. תחילה הוא דיבר על האירוע לעיתים קרובות, סיפר אביו, אבל אז הוא השתתק, לעיתים לתקופות של ימים. הוא גם החל להלך בשנתו.
אמו, מרצה באוניברסיטה, סיפרה שבעבר נהגו בנה וחבריו לדבר על התחביבים שלהם, או על מה שהם רוצים לעשות כשיהיו גדולים. הם סיפרו שהם רוצים להיות מדענים, או ללמוד ספרות, או להמציא משהו. עכשיו הם מדברים על פצצות המרגמה שנוחתות בשכונה, או על אביו של חבר שלהם שנחטף או נהרג. "הם ממש מדוכאים", אמרה אום חליל. "הם לא חושבים על מחר משום שהם יודעים שאולי המחר לעולם לא יגיע".
לפנייה לכתב/ת 
