חילונים, למה אתם שותקים?

במלחמת ישראל נגד עמלק (שמות יז) צויין כי משה, מנהיג המלחמה, ישב על "אבן" נוקשה. שואלת הגמרא: "וכי לא היה לו למשה כר או כסת אחת לשבת עליה? אלא, כך אמר משה: הואיל וישראל שרויים בצער – אף אני אהיה עימהם בצער" (בבלי תענית, יא).

מכאן, שהמסורת היהודית אינה מקבלת מנהיגים המתנשאים על הציבור, ותובעת מנהיגות המשמשת דוגמה אישית, והלוקחת חלק שווה בסבלו של העם. במובן זה, השירות בצה"ל מהווה מבחן ראשון של שותפות גורל בין הישראלים בכלל, ובין מי שמתיימר להוות מנהיגות לבין כלל העם. לצערנו, החרדים, כעיקרון וכדרך חיים, אינם משרתים בצה"ל, ועל כן ראוי, שלא יטלו שום חלק במנהיגות ובשררה על הציבור; וגם לא כדיינים בבתי הדין הרבניים, שבהם נחרץ גורלם של אלפי אנשים ונשים, בנושאים אישיים רגישים כמו נישואין ובעיקר גירושין.

והנה השבוע, החליט שר המשפטים החדש, שתומך במפלגות החרדיות, לבחור 12 דיינים חרדים, מתוך 15 חדשים. וזה צעד מנוגד לתורה, מנוגד לחיים ומנוגד לערכי היסוד של החברה בישראל. קבוצה יהודית, שבעיקרון אינה משרתת בצה"ל, אינה יכולה להשתרר על אחרים ולשלוט בהם ובנשותיהם. ואני מתקשה להבין את הציבור החילוני, ששותק ואינו מתקומם.

יתרה מזו. לפי המסורת היהודית, על השופטים להיות בעלי השכלה כללית. ולכן הסנהדרין היו חייבים להיות "בעלי חוכמה ויודעים שבעים לשון" (בבלי, מנחות סה). לצערנו, החרדים, כעיקרון וכדרך חיים, אינם מלמדים השכלה כללית, ורבים מהם נבערים מדעת. העובדה, שהם יודעים לצטט גמרא בעל-פה, אינה עושה אותם ראויים לשלוט בגורלם של אחרים ( "חוק נהרי", העומד להתקבל בקרוב בכנסת, גם הוא חרפה ובושה, מפני שהוא מעניק תקציב שוויוני לחינוך לחרדים, למרות שהם מסרבים לקבל את הדרישות הצודקות של משרד החינוך על "ליבה" של השכלה כללית, כמקובל לגמרי על החרדים בארה"ב. החוק עומד להנציח את הבערות, וגם את העוני. חברה חסרת-השכלה היא בהכרח גם ענייה; ובישראל, היא חיה על חשבון הציבור הכללי, וזה חילול השם גדול).

מה המטרה? להשניא את המערכת הדתית?

עניין זה צריך הדגשה. העיקרון של "ישיבות תיכוניות" ו"ישיבות-הסדר", כמקובל בציונות הדתית, אומר, שיש לחיות בעולם מתוך מחוייבות לדת היהודית מכאן, אך גם מתוך פתיחות הכרחית לגורל היהודי בימינו, השזור בעולם החדש והמודרני, מכאן. על כן, דיינים שבאים מהציבור הדתי-לאומי, הם בדרך כלל אחרי שירות צבאי, וגם אחרי תעודת בגרות מלאה של בית-ספר תיכון, שאמנם אינה תואר אקדמי אוניברסיטאי (שהיה ראוי מאוד כשלעצמו), אבל לפחות היא מעניקה מינימום של השכלה כללית, כולל אנגלית, היסטוריה ומדעים. לכן, העדפתו של פרופ' פרידמן את הדיינים החרדיים על הדתיים-הלאומיים היא רעה מאוד: רעה לדת, רעה לאזרחים, ורעה למדינת ישראל. ההסבר היחיד שיכול להתקבל על הדעת למהלך התמוה שלו הוא, ששר המשפטים בכוונה רוצה לטרפד את המערכת הדתית, ולהשניא אותה על החברה כולה, החילונית והדתית גם יחד, כדי שזו תדחה אותה ותנער אותה מעליה.

יריית פתיחה ראשונה במהלך צפוי כזה נורתה כבר השבוע על ידי ד"ר חנה קהת, אישה דתית רצינית, לשעבר יו"ר ארגון הנשים האורתודוכסי "קולך", שהפתיעה בהצהרה מרחיקת לכת, ובהציעה לכל הנשים החילוניות להדיר את רגליהן מהרבנות הראשית ולהתחתן בנישואין אזרחיים; וזאת, כצעד של מחאה נגד הנוקשות של הרבנות המתחרדת. אישית, אני מסכים לניתוח של חנה קהת, אבל מצטער על מסקנותיה. עם זאת צריך לזכור, כי היא לא עשתה זאת מיחס שלילי כלפי הדת, אלא להיפך: מיחס רציני ואוהד כלפיה. אבל טענתה היא, כי המצב היום רק הולך ומחריף, ואילו הרבנות אינה שומעת.

עכשיו, אם נצרף לדבריה את החלטת המכון ללימודי יהדות ("ועדת נאמן") מהשבוע, ולאחר שבאו מים עד נפש, לנתק מגע עם מערכת בתי הדין המיוחדים לגיור (בגלל נוקשות בלתי-מוצדקת בגיור העולים מחבר-העמים), ונצרף לזה גם את המהלך מאתמול, שלפיו מדינת ישראל נתנה כוח עצום בידי תריסר דיינים חרדיים, חסרי השכלה, ושלא שרתו בצה"ל (כלומר, שאינם מחוייבים למדינה ולגורלה), נקבל תמונה עצובה מאוד.

בעצם, מדוע?

מחקרים שונים (כמו של "מכון גוטמן") הוכיחו, שלרוב המכריע של היהודים במדינת ישראל יש יחס חיובי כלפי המסורת, והוא אכן רוצה במדינה יהודית ככזאת. אבל גם אותו ציבור טוען בתוקף, במקביל, כי הוא שולל כפייה דתית, והוא רוצה מסורת מרצון, ולא בכוח. לכן, פגיעה ביהדותה של המדינה אינה פגיעה ב"דת", כביכול, אלא פגיעה באזרחי המדינה היהודיים, ופגיעה במדינה עצמה וביכולת ההישרדות שלה (אם לא נדע מדוע אנחנו כאן, לא נוכל להחזיק מעמד בסביבה כה עויינת).

במפלגות שונות, מ"הליכוד" ועד "קדימה", יש ח"כים דתיים (אפילו בוגרי "בני-עקיבא"), ואני קורא להם להתאחד, ולהקים "לובי למען מדינה יהודית ברוח מגילת העצמאות". חקיקה מתאימה בעזרת הלובי הזה, תמנע את הביזיונות שראינו השבוע; כי לא הדת עומדת כאן למבחן, אלא המדינה היהודית וכוח ההישרדות שלה לטווח ארוך.