"השפלתי - הגבהתי?!" - מחשבות בגנות הצניעות

בשבת שעברה נפרדנו מספר שמות בחווית הענן והערפל, בחוויית אי-הבהירות. דווקא בשעה שמשה סיים לבנות את אהל מועד הוא גילה שאינו יכול לבוא לתוכו: "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ, לה).

מתוך המבוכה ואי הבהירות של סיום ספר שמות בוקע הקול האלוהי האחד והברור הפותח את ספר ויקרא: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" (ויקרא א, א). הקריאה האלוהית הבהירה יוצאת בדיוק מאותו מקום בו שוכן הענן החוסם את דרכו של משה – אהל מועד.

דרשני התורה התייחסו לקשר המרתק שבין הערפל המסיים את ספר שמות לקריאה הצלולה הפותחת את ספר ויקרא:

'ויקרא אל משה', למה אמר 'ויקרא'? אלא בשביל שאמר למעלה 'ולא יכול משה לבא אל אהל מועד' (שמות מ, לה), כששרתה השכינה באהל מועד ולא יכול לבא לפי ששכן עליו הענן, ולפיכך קראו הקב"ה מאהל מועד. (תנחומא ויקרא, ח)

אם כן, דווקא משה שמשפיל עצמו ומסתיר פניו במעמד הסנה, משה שעומד מהצד ולא נדחף לתפקידי הנהגה זוכה לדחיפה אלוהית הגונה: 'ויקרא אל משה'.

'השפלתי היא הגבהתי' אומר לנו הלל ובכך מבקש לפאר את שמו של משה. השבת אני מבקשת לחשוב שוב על המקום הנפשי שמציע הלל, לשאול ואולי גם לערער על תפיסת העולם הקובעת שמי שמנמיך את עצמו, ומפחית ממעמדו, מי שלא משדר בטחון עצמי, מי שלא להוט לקבל על עצמו תפקידים בעלי יוקרה וכבוד, יזכה בסופו של דבר בתהילה ובתפקיד הנכסף.

היום אני מבקשת לשאול ולערער על מידת הצניעות, על הדרישה המקובלת ו'המהוגנת' לבריחה מהכבוד. אני חושבת על היחס האמביוולנטי שאנו נוטים לגלות כלפי כשרונות והצלחות: מחד – אנחנו מעריכים אותם ומאידך – אנחנו מחנכים את עצמינו ואת ילדינו לא להתפאר בהם - לא 'להשוויץ'.

נדמה לי שאני לא אוהבת את הקביעתו של הלל: 'השפלתי היא הגבהתי' ומול קביעה זו אני מבקשת להציב קביעה הפוכה ופשטנית עד מאוד: 'הגבהתי היא הגבהתי והשפלתי היא השפלתי'. קביעה ולפיה מי שמקטין את עצמו, מי שמצניע את כישוריו ויכולותיו יישאר 'קטן' ומי שמעז להודות ביכולותיו, מי שבוחר לראות בעיקר את הצדדים החזקים באישיותו יתגדל ויתקדש.

אני מבקשת לטעון שהאתגר הנפשי העולה מהקריאה המתוחכמת שמציע הלל הוא בשאלה האם בשביל להתפתח ולצמוח עלינו להתעסק בעיקר בהקטנה עצמית, בראיית המכשולים והמהמורות שבדרך או בנקודות הכוח שלנו, בחיזוק ובבניית הבטחון העצמי? אני שואלת את עצמי מדוע הלל חושב שאנחנו נדרשים להצניע את יכולותינו ולצפות שבתמורה יזכה אותנו אלוהים באמירה המרגשת והמחייבת: 'אין השעה מצפה אלא לך', מדוע שלא נדרש ונזכה לומר זאת לעצמינו בכוחותינו?!

היום אני מעדיפה לוותר על התחכום ההללי ולטעון: 'הגדלתי היא הגדלתי והקטנתי היא הקטנתי'. אני מעדיפה לחשוב שמשה זכה למעמד של 'ויקרא אל משה' כיוון שהעז להגדיל את עצמו, כיוון שהיה לו אומץ להיכנס אל מחיצות החושך והערפל, כיוון שהסכים לשמוע ולהשמיע את קול האלוהים, כיוון שבחר להפסיק לגמגם ולהתחיל להנהיג.

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים