כבדהו וחשדהו במעלית

יצא ככה שירדתי במעלית מקומה 20 באיזה מגדל משרדים בתל-אביב, וכשנפערו הדלתות בקומה 18 נכנסה צעירה שחורדינית אחת, נמוכת מותן וקצרת חולצה ולעוסת מסטיק, סלולר צמוד לאוזנה. היא לחצה על הכפתור של קומה 3. ובזווית עיני ומהמראה הענקית הבחנתי שהיא הבחינה שאני זה אני. וכיוון שדיברה עם מאן-דהוא וההיתקלות הפתאומית בי, הנוסע הוותיק, שיבשה מעט את שלוות-רוחה, היא אמרה לבן-זוגה הטלפוני את המשפט הזה, מלה במלה: "...אז אמרתי לו שזה כבדהו וחשדהו, דהיינו: לא מדובשך ולא מעוקצך, ואני אקנה אחר-כך את החלות לשבת".

עד לקומה 12 הרהרתי במשפט הסתום הזה שאמרה הרגע שותפתי הזרה למעלית. היא הלחישה את קולה והמשיכה ללאוט לתוך הפומית מה שלאטה. אבל אני כבר ידעתי שכל הכבדהו והחשדהו והלא מדובשך והלא מעוקצך והדהיינו שלה, לא נאמרו אלא לכבודי ובגללי. רק כי אני שם.

אני נגד דעות קדומות, אלא אם הן נכונות ומדויקות. אני גם נגד תיוג אנשים על פי מראה ולבוש, שפה ויציבה. נגד-נגד, ובכל זאת אני מצהיר בנקיטת-חפץ שהבחורה מהמעלית לא משוחחת במשפטים כאלה עם החברים שלה, לא בחיים ולא בטלפון. אבל ליד הדוס היא חשה צורך בלתי-נשלט להפגין לאוזניו שליטה בעברית כאילו-דתית. אם היא היתה נתקלת במעלית בפתע באבשלום קור ודאי היתה אומרת לחבר: "אני סבורה כי אינני חפצה"... ואם היה זה ציון מ"מה קשור", היא היתה סחה: "איזה קטעים, אני מה-זה נגנבת ממך, עיו-ני..."

אבל במעלית היה דוס, דבוק לראי, בין גברת דהיינו לבין ייסורי מצפון קלים על שהסטתי את שיחת החולין שלה ממסלולה. זו היתה שיחה שעלתה על שרטון בגללי אך לא באשמתי. הצטרפותי כמאזין אקראי לשיחה שנכפתה עלי, השרתה על המשוחחת עברית אחרת, שבה נתערבבו כבדהו וחשדהו עם דהיינו ועם דובשך ועוקצך וחלות לשבת.

כל דתי נתקל בעמיתו החילוני שנמנע מלספר בדיחות גסות בנוכחותו. לפעמים הלץ הגס מוסיף לתשואות הקהל: "אתה תסתום את האוזניים". לעומת אלה יש חילונים שכבר ביום רביעי מאחלים לך שבת שלום, או זורקים לך איזשהו איחול שנראה להם הכי הולם את לוח השנה. העברית הדתית היא לחילוני כמו כיפה בתא הכפפות. אם פתאום תהיה הלוויה, שלוף ושים אותה על הראש בלי לשאול הרבה שאלות. שלא תיתפס בלי.

האיש מעבר לקו כנראה שאל אותה על איזה חלות היא מדברת פתאום, והיא ירתה קצרות: "לא חשוב. נדבר אחר-כך". ובעצירה של קומה 10 היא דילגה החוצה, שבע קומות לפני הקומה המיועדת. ואני שקעתי בעוד הרהור על נוכחותו של האדם הדתי והשפעתו הלא-מודעת על סביבתו; וכיצד העובדה שאתה נמצא בסמוך לזולתך גורמת לו להתאים את דיבורו ונימוסיו, אפילו בצורה מוגזמת וגרוטסקית.

ואולי כל זה אינו אלא משל. מתי ואיך אנו משפיעים במעלית המשותפת. מה אומרים לידנו ומה כשאנחנו לא בסביבה. האם עצם נוכחותנו פועלת איזושהי פעולה או שמא אנחנו סתם מטרד לשיגרת החיים של זולתנו.

בקומת הקרקע נפלטתי מהמעלית, אפוף בשרעפים על היחסים המוזרים, העולים והיורדים, שבין דתיים לחילונים. בסופו של דבר זה באמת עניין של כבדהו וחשדהו. אז קניתי חלות לשבת.