המופע הארוטי של הרקפת

אחת הבעיות האמיתיות של הבוטניקה בארץ היא שמעט מאוד אנשים נוטים להתמודד עם שמות מחרידים כמו חרחבינה מגובששת, אהרונסוניה פטקטורבסקי, פקטורובסקיית אשרסון, גואיזוטיה צרת עלים, או גרוע מאלה - פרעושית משולשלת, כונדרילה סמרנית, גודינינית גדולה או פורסקליאה שבירה, שלא לדבר על פספלידיון התאומים וסקליגריה חרמונית. הא?

עם שמות שנשמעים כמו תאונת דיבור, אין שום סיכוי למשוך קהל צעיר לשדה הפרחים, ולמזלם של הפרחים בארץ יש עוד כמה צמחים ששמותיהם פחות מזעזעים, כמו תפוז, כלנית, בננה, סביון ורקפת. והפעם, לפני שהיא נוטשת אותנו לאנחות עד החורף הבא, תהיה זו הרקפת.

רקפות. עד החורף הבא (צילום מאיר פרטוש)

לטעמי, אין פרח שהוא ארוטי יותר מן הרקפת. לא מאמינים? תעשו פעם את המאמץ הקל, תתכופפו עד למפלס ראשי הפרחים ותתבוננו מלמטה, בעיגול האדום והלוהט של החלק התחתון של הרקפת. תציצו אל הלשונית הבהירה הבולטת בעדינות מתוך האפלולית הריחנית עטוית השפה האדומה. תסתכלו ותגידו בעצמכם אם זה לא שיא הארוטיקה.

הפרח היפה והעדין הזה מתפרץ בחורף בהמוניו בכל מקום שיש בו סלעים או אבנים גדולות, בין החרמון והנגב. שיר הילדים "מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד" הוא תיאור בוטני מדויק.

מתרופות ועד שיקוי-פיתוי

והנה, לבד מן הפתיח הגיאו-בוטני הזה, מסתבר שהרקפת היא גם צמח תועלת מאין כמוהו. את עליה הרחבים אפשר לבשל היטב, שתתפוגג רעילותם, ואחר כך אפשר להשתמש בהם כבעלי גפן ולמלאם באורז, בפיסות פגרי חיות מתובלות ובכיוצא באלה.

שמה העממי בערבית, "סאבונת א-ראעי", כלומר "הסבון של הרועה", מעיד כי הבדואים ורועי הצאן הכירו את תכונות ההקצפה של הסאפונין שיש בה וגייסו את עליה או את הפקעת הענקית שלה כסבון, בשעת דחק.

אבקה טחונה מפקעתה היא רעל, אשר אם יפוזר על פני המים יגרום לדגים לצוף על פניהם בבקשם אוויר לנשימה. במקומות אחרים משפשפים את נחירי החמור שלקה בנזלת בפקעת של רקפת, וכך מצילים את חייו.

אין לי ספק ששיא השימושים הפולקלוריים ברקפת הוא כאשר מכינים ממנה אפרודיזיאק אמיתי, שאבקתו נטולת ריח וצבע וטעם, ואשה החפצה לעורר את בעלה תשים את האבקה במרק מבלי שהוא אפילו יחוש בה, ותמהר אל מיטתה... 

רקפת. גם כמעורר מיני (צילום: מורן קולמן)

גם בימי קדם הכירו קדמונינו תכונות מבורכות שונות שמקורן ברקפת. למשל, יכולת זרעיה להיות תרופה המרחיקה כישוף (כה כתב דיוסקורידס פדניוס, הרופא והבוטנאי היווני ששירת בצבא רומי במאה הראשונה). אסף הרופא, מן המאה השישית, היה משוכנע שהרקפת טובה לריפוי בעיות בטחול, להסרת קטרקט, לכיסוי קרחות ולחיסול צרעת ושחין. רופא קדמוני אחר היה משוכנע שאין כרקפת לטיפול בבעיות פוריות, בבעיות המחזור החודשי ובכתמים בעור.

הנה כי כן, כל כך הרבה תכונות טובות ומועילות יש לפרח הזה, שכמעט שכחנו שהוא פשוט אחד הכי יפים שיש לנו. השירים הרומנטיים וסיפורי האהבה הנקשרים לו הם עדות לאהבה גדולה שרוחשים בני הארץ הזו לרקפת.

שיא עולמי

ממש לפני הכניסה לקיבוץ גלעד (אבן יצחק) ברמת מנשה, נטועה חלקת אורנים, אחת מני רבות ברמה הגבנונית הזו. באופן בלתי מפוענח מדעית, מתפרץ מתחת לאורנים מדי חורף מרבד צפוף של רקפות, שאין שני לו בעולם. צפיפות הפרחים וסמיכותם כל כך עשירות, שלעתים אין רואים אפילו את עליהם הירוקים דמויי הלב.

לבנות, ורודות ואדומות הן הרקפות שם, ואין סנטימטר פנוי מהן בכל תחום החורשה. הפתעה לא קטנה היא גם העובדה שכמו בסכין, כך נחתכת חלקת הרקפות הזו בגבול המדויק של חורשת האורנים, כאילו הרקפות ממלאות תפקיד של אורניות ומבלעדי העץ הזה אין להן קיום.

הדרך ליער גלעד, היפה לכל כלי רכב, היא ממחלף אליקים שעל כביש ‭.70‬ שם יש לפנות דרומה בכביש מס' ‭.672‬ הכביש מסתיים בשער קיבוץ גלעד. לפניו, מימין, יש מגרש חנייה. יער הרקפות נמצא מעבר לכביש, מהלך שתי דקות מהחנייה.

גבעת הרקפות. לפני קיבוץ גלעד (צילום: יפה רזיאל)

ארוטיקה, פעם שנייה

לא רחוק מקיבוץ גלעד נמצאת ג'וערה, שפירוש שמה הערבי הוא למרבה הזוועה "עכוז‭,"‬ או לחילופין "פרש המופרש מגוף החיה‭,"‬ או מין של "חיפושית זבל‭."‬ השם הזה כמובן מעולם לא הפריע להתפתחות האתוס הצבאי הציוני, שכן ג'וערה נחרתה לנצח בתודעה הקולקטיבית הישראלית כבית היוצר, מימי הפלמ"ח, של מיטב מפקדינו יפי הבלורית והטוהר.

לפני כשישים שנה וקצת יותר, כשעם ישראל היה עסוק בלעדכן את ההיסטוריה של עצמו, ו"מחרשה‭,"‬ "שדות" וכיוצא באלו מושגים היו טרום תת התרבות של שינקין, פרסם אחד, ב' טננבוים, שיר שהיום היה מזכה את מחברו באשפוז כפוי באברבנאל. אז, אגב, אפילו פסיכי בעברית נחשב לחידוש מסעיר בחיי האומה המתחדשת.

אז כדי שנבין משהו מהרוח שנשבה כאן בתקופה שרמות מנשה, גיא החזיון שלנו, היו עוד "הרי אפרים‭,"‬ הנה טננבוים במלוא הדרו:

כי עלינו לג'וערה, בין הרי אפרים

וצחיחי שדות מולנו, להט השמיים.

האמנו: הציה היה תהיה מקלט

נתרפק עלי שממה - תחלוץ עוד לנו שד.

יד ביד הביעה אומר, עודדו כפיים:

תבעל עוד השממה במחרשה ואת

ותספוג אלי חיקה הזרע הרוטט

יחרש בעמל דמע ויקצר מרנן.

והדרך לא דרך והשביל לא שביל,

ובלב רנן התלקח הגיל.

אז מה נאמר ומה נדבר? מי אמר שזיונים זה לא הכל?