יהיה קצוות
"אני קולטת את הבמאי, יש שם עוד די הרבה אנשים, כולם בלחץ, אבל לחץ טוב של עבודה. אני אוהבת את זה. לוקחת אוויר, מנסה להתפקס על הסצינה הראשונה שלי, ועוד שניה מתחילים." ברוכים הבאים לבלוג של דנה פרידר
נראה לי שנתחיל בווידוי. השבוע האחרון הרגיש לי כמו חזרה לכתה י''א-י''ב. דחיתי את המשימה הזאת, שנראתה לי כמו שיעורי בית קשים במיוחד, ומצאתי את עצמי די מתחמקת. לא יודעת מה לענות לכל מי ששאל אותי מתי אגיש את הטור הזה.
חלקכם בטוח מכירים טוב ומקרוב את הקטע שיש לכם משהו חשוב להכין (כתיבת טור במקרה שלי), ובאמת שבא לכם לעשות את זה טוב, להקדיש לזה את כל האנרגיות, ולהיות סופר מרוכזים ומפוקסים במטרה. אבל פתאום הימים עוברים, איכשהו זה פשוט לא קורה, ואז כשנשארה לכם דקה וחצי, אתם איכשהו מתנחמים במשפט "אני תמיד עובדת טוב תחת לחץ", ואשכרה מאמינים בו.
שמתי לעצמי ברקע את דמיאן רייס, שיזמר לי (יעני השראה), ואני יוצאת לדרך.
אז למי שלא מכיר, נעים מאוד להכיר. אכן זהו תחילתו של רומן ממושך.
שמי בישראל הוא דנה פרידר, בת 20, ילדה שובבה ראשון לציון.
למי שזוכר, אני זאת שהעיזה לרקוד על ארגזים במפעל עם פועלים בפרק הראשון של ''נולד לרקוד'' (ועד היום אין לי הסבר לזה, אז אל תשאלו), לאחר מכן עשיתי קצת צחוקים בערוץ ''ניקלודיאון'', ועכשיו אני מתחילה דרך חדשה עם ''האלופה''.
אחרי חודשים ארוכים של שיעורי משחק, והכנה לא פשוטה, הגיע הלילה שלפני, וכנגד כל הסיכויים נרדמתי כמו תינוקת. כבר התחלה טובה. מרעננת משהו!
אני כותבת לכם אחרי שני ימי הצילומים הראשונים. יומיים שבהם הייתי במצב קליטה והתבוננות על כל מי ומה שמסביבי, מנסה להבין איך הדברים זזים. ים פרצופים חדשים, חלקם מוכרים, חלקם פחות, ובעיקר קופצת למים ומקווה לא לטבוע. כולם יודעים שהמים קרים קצת בהתחלה עד שמתרגלים (אני במצב רוח מטפורי. תנסו לזרום עם זה).
חמש וחצי בבוקר אני כבר על המונית בדרך לאולפנים. אני אמורה להיות קצת מעופפת כי...פאקינג חמש וחצי בבוקר, אבל העיניים פתוחות כמו זומבי. כולי אדרנלין. ועוד לא הגעתי בכלל. ממש סחף בגלים, לא? לא. יום ראשון, מותר לי.
הגענו לנווה אילן ולא מבזבזים דקה. ישר אני נכנסת לאיפור, שיער, הלבשה והופ - אני על הסט. להתרגש? למי יש זמן.
אני קולטת את הבמאי, יש שם עוד די הרבה אנשים, כולם בלחץ, אבל לחץ טוב של עבודה. אני אוהבת את זה. לוקחת אוויר, מנסה להתפקס על הסצינה הראשונה שלי, ועוד שניה מתחילים.
השחקן הראשון שנעמד לידי הוא אלי דנקר. מחייך אלי, מציג את עצמו, ואני עונה לו "אני יודעת שאתה אלי, אני דנה." "עכשיו אני יודע שאת דנה," מחייך חיוך מבטיח, ובשניה כאילו עשה קסם. פינצ'ר אותי לגמרי מהלחץ.
זהו. סצנה ראשונה. יצאתי מההתרגשות מזמן. מתרכזת בלעבוד לעניין כדי שנהנה מהתוצאה, ובהחלט יצאנו לדרך חדשה. "עכשיו היום הזה מתחיל, וזהו יום טוב".
שניה אחרי שמתחילים, ממש שניה אחרי, עוד אפשר לומר בלי להתבלבל, שתהיה לנו עונה מעניינת, חדשה, נוגעת, רועשת ובועטת.
רק טוב וכיף,
דנה
דנה פרידר, תחילתו של רומן ממושך
צילום: עדי אורני
מומלצים
