בחזרה לחד-צדדיוּת
המהלך המדיני שמציעה רייס יוביל למבוי סתום, ובעקבותיו תוקם מדינה פלסטינית כמהלך חד-צדדי ישראלי
וושינגטון שוב טועה ומטעה. התהליך המדיני שמציעה קונדוליזה רייס צפוי להוביל למבוי סתום. הסכם מכה וכינונה של ממשלת האחדות הפלסטינית סותמים את הגולל על התהליך. משך הכהונה שנותר לבוש, אולמרט ואבו-מאזן קצר. בפרק הזמן שנותר, חד-צדדיות ישראלית היא בסיס איתן הרבה יותר לתזוזה מדינית כלשהי.
כינונה של ממשלת האחדות ברשות יצר שתי תוצאות מנוגדות: מצד אחד, ייתכן שתתגבש כתובת פלסטינית הנהנית מפופלריות רבה, תמיכה בינלאומית מהוססת ויציבות פוליטית יחסית. כתובת שכזאת תוכל לקבל החלטות ולבצען. מצד שני, אין בצד הפלסטיני כתובת שיכולה להגיע להסכם עם ישראל. מצע הממשלה החדשה קובע כי כל הסכם יובא לאישור אש"ף, לאחר שהחמאס ישולב בו. עד אז יובא כל הסכם למשאל עם בגדה, ברצועה ואף בפזורה, קרי: בירדן, בסוריה ובלבנון. במילים אחרות, אש"ף הישן מת, לידתו של אש"ף חדש לא נראית באופק - והאפשרות לקיים משאל עם קלושה עד לא קיימת.
זאת ועוד: הצד הפלסטיני במבוי סתום פוליטי. החמאס מתנגד לסיום הסכסוך, נאמן לאתוס המאבק ורואה בכינונה של מדינה אבן דרך במאבק בישראל. מנגד, הפתח שולל הסדרי ביניים. אל תוך הבריכה הריקה הזו מתעקשת ארצות-הברית לקפוץ קפיצת ראש, תוך שהיא מחזיקה את ידה של ישראל.
לתהליך המדיני משמעויות קיומיות עבורנו. מגמות קבועות, החותרות תחת זכותנו להתקיים, מתעצמות על רקע שליטתנו באוכלוסיה הפלסטינית. יחד הן מתגבשות לכלל איום על זהותה וקיומה של המדינה, שאינו נופל בחומרתו מהאיומים הצבאיים.
ההנהגה הפלסטינית מבינה שסיום השליטה באוכלוסייתה היא אינטרס ישראלי קיומי. לכן היא מובילה אותנו לברירה של הכל-או-כלום. מבחינת החמאס, פירוקה מרצון של הרשות וחידוש הכיבוש הם איום על ישראל - ולא על הפלסטינים. מנגד, אבו-מאזן מוכן שהכיבוש יימשך עד שיושג הסכם קבע מלא. הוא מתנגד למדינה בגבולות זמניים ושולל הסדרי ביניים ארוכי טווח.
לכאורה, קיימים שני מענים למבוי הסתום המדיני מול הפלסטינים. האחד הוא צירוף מדינות ערביות "מתונות" כגון סעודיה, ירדן או מצרים למעגל המשתתפים במשא-ומתן. השני הוא לשדרג את מעמדה של הרשות הפלסטינית עד כדי הפיכתה למדינה באמצעות מהלכים חד-צדדיים.
וושינגטון בוחרת בחלופה הראשונה ומהמרת על יוזמת הליגה הערבית. זו טעות. מדינות ערב המתונות לא יביאו פריצת דרך. ראשית, נכונוּת להידבר עם ישראל איננה שקולה לגמישות מהותית. אין לצפות שמדינות ערב יכופפו את ידם של הפלסטינים לוותר על זכות השיבה או על השליטה במקומות הקדושים בירושלים. שנית, קלוש הסיכוי שתושג הסכמה בעת ובעונה אחת בין מספר מדינות. לעומת זאת, יש לצפות שמדיניות הכל-או-כלום תהפוך למנוף של המדינות הערביות, כפי שהיא המנוף של אבו-מאזן. ההידברות עם מדינות ערב המתונות לא תביא לסיום השליטה בפלסטינים.
ארצות-הברית מתעקשת להטיח את ראשה בקיר, במקום לחפש דלת. סביר יותר שסיום השליטה הישראלית באוכלוסיה הפלסטינית יתגבש באמצעות מהלכים חד-צדדיים. המתכונת תהיה שונה מזו שיושמה בתוכנית ההתנתקות בעזה, אולם העיקרון יהיה דומה. ישראל תעביר כוחות, סמכויות ושטחים לידי הרשות, שיקרבו אותה למעמד של מדינה. לדוגמה, אם אנשי החמאס טוענים שהם רוצים הפרדה כלכלית מישראל - שיאספו את מסיהם בעצמם, ובאותה הזדמנות גם ינפיקו מטבע. הרי מעטפת המכס שעוצבה בשנת 1994 איבדה את ההיגיון לקיומה.
הציונות נמצאת בעיצומו של מהלך היסטורי, שמטרתו חידוש האיזון הפנימי בין ערכיה הדמוקרטיים ליהודיותה באמצעות ויתור על שליטה בחבלי מולדת שהם ערש תרבותנו. תהליך זה יושלם רק לכשתכונן מדינה פלסטינית. התשתית הפיזית לכך קיימת. ישראל מחוץ לעזה, ורובם המכריע של הפלסטינים יהיו ממזרח לגדר ההפרדה, כשרוב המתנחלים - ממערבה. אך ללא מענה לבעיות היסוד במשא-ומתן, הוא צפוי להיכשל. סביר יותר שמדינה פלסטינית בגבולות זמניים תכונן על יסוד מהלכים חד-צדדיים של ישראל, לאחר שמהלך המשא-ומתן הנוכחי יתפוגג.
פורסם לראשונה 26/03/2007 23:22
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
