פרו: אבודים בסופה

במשטח העשב הרחב והגבוה, מעל קו העצים ומעל החלקות החקלאיות המעובדות של הגבוהים בכפרי האינקה בפרו, הקמנו מבעוד לילה שישה אוהלים. עם בוקר זרחה השמש מעבר לפסגת ההר הואנדוי. תאומתה - פסגת ההר טוקרוואי, זו שמימין למעבר הגבוה כדי 4,000 מטר מעל פני האוקיינוס, הייתה מכוסה בחשכת עננים כבדה. בעליל נראה, שהשתוללות הרוח ומשחקה המתעתע בעננים, מבשרים סופה קרובה.

נהגי הבהמות האינדיאנים, שהתלוו למחננו הזעיר, היו ממונים על אספקת המזון והציוד, שתפקידם לחמם את עצמותיהם המפונקות של ה"גרינגוס" בלילות לב האנדים של פרו. אף הם לא היו שקטים באותו בוקר שטוף שמש, כשרק העננים סביב הפסגה רמזו על העתיד להתרחש.

מטיילים אמיצים במאצ'ו פיצ'ו (צילום: רויטרס)

גבר אינדיאני ובנו, עטויי פונצ'וס מסמורטטים, ירדו בצהרים אל האפר, כאילו הושלכו ממרומי המעבר המעונן. משהתקרבו למאהל, ראינו שהם תומכים זה את זה בהליכתם הלא בטוחה. אחר כך גם ראינו שעיניהם סומות כמעט לגמרי ופניהם חרוכים בכוויות. כך נראה "עיוורון השלג" אצל מי שמשוטט במקומות מושלגים, גבוהים ומוכי קרינה בלא משקפי שלג. לנו הסתבר, שהמכה האנטארקטית הזו, אפשר לה להינחת גם במרומי האנדים, אם רק יבשילו התנאים לכך מטעם כל הצדדים - שמש, שלג טרי ואנשים לא מוגנים.

בכי הילד נחלש קצת כשמרחנו על פניו הכוויים משחות הרגעה. המפגש הזה הדאיג אותנו, ושיבש את לוח הזמנים המקורי של תכנית הטיפוס במעבר שבין טוקרוואי והואנדוי. זמן נוסף נגזל מאיתנו כשישבנו כדי לאלתר ולהפוך משקפי שמש רגילות, בעזרת אגד מידבק, למשקפי שלג.

מקפא הולנדים

בפגישה עם עוד שני איכרים בלויי מראה, שירדו מההר, הובהר לנו כי לא זו בלבד שלא נוכל לעלות בגלל הסופה שפרצה שם בגבהים, אלא שקבוצת מטפסים הולנדית כבר קפאה שם בקרח לפני כמה ימים, ושצבא פרו יוכל לחצוב אותה מתוך הקרח רק בעוד ארבעה חודשים.

בערב, כשישבנו במחסות האוהלים, התווסף על ההולנדים שקפאו למוות גם מטייל ישראלי. בבוקר שלמחרת היו כבר כאלה בינינו שבעצם הכירו אותו או את אחותו. האמת הייתה בעצם בנאלית יותר. לא היו שם שום הולנדים וגם לא ישראלי, אבל ירד שם שלג ללא הפוגה.

לרובנו בכלל לא היה איכפת להישאר ספונים באוהלים עד הפשרת השלגים בעוד 4-5 חודשים. אוכל לא חסר, מים זרמו בפלגים בשפע, השמש שלחה סילונות אור על האפר שלא היה בהם כלל כדי לרמז על המתחולל גבוה יותר, והיינו עייפים מהמסע עד לכאן. לחלק מאיתנו היה גם עניין רב לשקם את כפות הרגליים הצבות.

עם הפנים לסופה

איני זוכר כבר אם היה זה לוח השנה או מחוג השעות שקיצר עבורנו את ההתלבטויות. בבוקר הבטלה השלישי באפר הסתכלנו למעלה, ראינו את שתי הפסגות התאומות מוארות בשמש, קרחוני הר טוקרוואי נצנצו בירוק כחלחל, ושלגי הואנדוי הפכו תחת השמש למפלים גועשים על פני הסלעים הבורקים בשחור ובחום.

ידענו, שאם נצליח להגיע אל המעבר באור שמש, נעבור אותו ונגלוש אל עמק

 ויראס מצ'אי. מאחורי המעבר, כך ידענו, ישתנה הכל. עתידנו יחייך אלינו מבעד לצמרות עצי יער הגשם, הנטוי מראש מדרונות העמק וגולש אל נהר סנטה תרזה. היינו בטוחים. כך גם שרקנו ושרנו בפיתולי המעלה, שנמתח כשרוך שחור על מדרון השלג המואר, בדרכנו בת ארבע השעות מהאפר למעלה.

למלווינו האינדיאנים יעצנו להזדרז עם הבהמות ולחצות את המעבר לא יותר משעה אחרינו. לא בדיוק הבנו נכונה את מלמולי האי רצון, שחלקם נאמרו בספרדית וחלקם בשפת אבותיהם - הקצ'ואה. ליתר דיוק סירבנו להכיר בכך, שיש מישהו אחר מלבדנו המסוגל לפרש את אותותיו ההפכפכים של מזג האוויר בגבהי האנדים.

כשהגענו אל המעבר עוד הספקנו לראות את שיירת הבהמות, מתנהלת מרחק שעתיים או שלוש מאיתנו. לפנינו השתרע העמק שבכל עת אחרת היה זוכה לכינויי חיבה והתפעלות נרגשת, אלא שהתפוצצות הסופה ומטחי השלג המדהימים בעוצמתם, שניתכו על פנינו מכל הכיוונים ובבת אחת, מנעו מאיתנו לחשוב על כינוי חיבה כלשהו למישהו בעולם, בוודאי לא לעמק על גבול השלג.

נדמה היה, שהשאול פערה את פיה והקיאה בחימה שפוכה רסיסי קרח על הגמדים האנושיים, שקומתם התנמכה עוד יותר, בין שיני הסלע והקרח האימתניות של טוקרוואי והואנדוי. השביל הדק נעלם תוך דקות מתחת לכיסוי עבה של שלג, ואנחנו ברחנו במורד אל עמק וירס מצ'אי רועדים מקור, רטובים כסחבות וחפים מהציוד, שדווקא אותו היינו צריכים עתה יותר מכל דבר אחר.

ביקתה בערפל

רק משהנמכנו אל מתחת לקו הגובה של סופת הברד והשלג, חדלנו מלרוץ וחזרנו להליכה איטית בתוך העמק. האמת ניתנה להיאמר, בני לוויתי היו רגועים ואפילו שמחו על הצלחתה של ההיחלצות הזריזה אלא שאני הייתי כבר כמעט מטורף מבהלה. 

העובדה שהשלג הצטבר במעבר מאחורינו ניקרה במוחי ללא הרף. משמעות הדבר הייתה שהפרדות, הסוסים והאינדיאנים לא ישיגו אותנו היום, ולא מחר, וכנראה כבר אף פעם בחיים כי כולנו נמות מקור קודם שנראה את הבגדים, שקי השינה והשמיכות, האוהלים ואת האוכל.

הר געש. עוד צרה שמחכה למטיילים (צילום: איי אף פי)

כשהעלטה החלה להתעבות בוירס מצ'אי, והגשם כבר עבר מזמן את גבולות הטעם הטוב, קרה מה שבדרך כלל שייך לדרמה היוונית. כמו-דאוס-אקס-מאכינה נצנץ אור במרחק וצללית של בקתה הצטיירה בערפל הכהה. הצועדים לצידי לא הבינו מדוע אני שורק בהנאה פרועה שירי שיכורים.

עשר דקות לאחר מכן כבר שמענו קרקור תרנגולות, פעייה של כבש ונחרות של חזירים. מאותו רגע ואילך כבר לא היה איכפת לי שההר טורקוואי יפול ושהר הואנדוי יתפורר ושהמעבר המושלג יתאדה. דאגתי אמנם מאד לגורל האינדיאנים ולסוסים, גם הייתי מוטרד משהו בגינו של כל הציוד שלנו.

בחסות הסניורה צ'יצ'רה-דלגאדו

בקתה בודדה בעמק בלב האנדים, גבוה מעל הג'ונגלים של הנהר סנטה תרזה, היא חיזיון כמעט דמיוני. אבל הבקתה הזו, עטפה ברצפת חומר ובקירות קנים ובוץ את הזקנה הבודדה, נינתו האחרונה של דלגאדו, אינדיאני שהכריז על עצמו כנצר לשושלת קיסרי האינקה, מרד בשלטון הספרדי במאה ה-19 ובתגובה נצלב בקוסקו ועורו נפשט מעליו בכיכר העיר. הבקתה הייתה חזיון שגם סוריאליזם משתולל לא יוכל לו. 

הגברת דלגאדו הישישה קיבלה אותנו, הפליטים, בחיוך חסר שיניים ובלבביות שאינה אופיינית כלל ליושבי הגבהים האלה. מן הסתם, כך סברתי, גם היא לא הייתה מאושרת מהסופה הזו, שאיימה להשמיד את סוכתה הדלה ואת מחסה הפחים העלוב שבו הצטופפו שלשה חזירים, כבש רזה אחד וכמה תרנגולות שדופות.

הגרגורים האנושיים שהחלפנו עם הנצר השדוף לבית האינקה היו בעצם ההזמנה להיות אורחיה עד חלוף הסופה, ולמען האמת עד שהאינדינאים "שלנו", על בהמותיהם ועם ציודנו, יצליחו לעבור את ההרים. בחשבון פשוט זה יצא, שאם ברגע ההוא הייתה הסופה דועכת והשמש זורחת, המעבר היה נפתח להליכת אדם וחיות רק אחרי שלושה או ארבעה ימים. אך מכיוון שהשלג המשיך להיערם במעלה העמק, לא ידעתי כלל מתי ייפסק אסון הטבע הזה. היה ברור שאת הציוד נראה רק בעוד ארבעה ימים ועוד זמן לא ידוע.

מבעד למטחי הגשם והרוח, בפתח הבקתה, נראה היה לי שמלאי המזון העומד לרשות הזקנה - אפילו אם נטרוף גם אותה, ונלעס את סנדליה ואת מטפחת ראשה עתירת השומן והפיח - יספיק לכולנו לשלושה ימים בלבד.

נכנסנו דולפים וקפואים אל הבקתה. הבערנו אש במוקד שבלב רצפת החומר. החושך מעבר לגבולות הגחלים הותיר בידינו אפשרות זעומה להתוודע ממש למלון הזה. מירכתיו עלו קולות רטינה קצובים של תרנגולות וציפצופים חרישיים של קאביות, אלו המכרסמים אשר במשק החי של האינקה ממלאים את התפקיד שאצלנו נועד לארנבות.

ניצלו משחיטה לא כשרה (צילום: רוטירס)

פשטנו את הבגדים הרטובים, ובצפיפות של חברותא, מעין ברית של מסכנים בינינו לבינינו, בקרבה חורכת לגחלים, מילאנו את הרווח העלוב שבין ארבעת הקירות מותקפי הסופה. ביקשנו לאכול ואני אותתי לכיוון החיות, שאת נחרותיהן שמענו בחצר. הגברת הזקנה הסבירה מבעד לסדקי שפתיה שאת החיות נקבל לאכול רק מחר.

למה? כיוון שאם נשחט בלילה חיית בית, רוחה לא תמצא את הדרך לעולם הבא, ולמרות שכל שאר מרכיביה של החיה ייטחנו עד דק ויגיעו לבור השופכין של הבקתה, הבעיה תישאר עם הנשמה, וזה סיכון שהזקנה לא הייתה יכולה ליטול על עצמה, במיוחד בליל סופה כזה. צריכים היינו לחכות לאור יום כדי לטבוח את האוכל. היא ניאותה בשמחה והציעה שנאכל תפוחי אדמה קמוטים ממשא גילם.

בעיטות ומהלומות

התחליף הצמחוני היה אכן ערימת תפוחי אדמה, שגיל הטרי שבהם התקרב לגיל המארחת. כשאתה טובע אינך נכנס למשא ומתן על עובי גלגל ההצלה שזורקים לך, ולכן חיסלנו בכרסום חרישי את הפקעות העבשות האלה, ועייפות גדולה נפלה עלינו, עייפות של מלחמה.

לא כולם היו יכולים לשאת את כובד השעה ובאותה העת לישון כאילו לא קרה דבר. אורית שכבה מכורבלת ולחוצה אל צידי השמאלי. היא התלוננה שאני בועט בצלעותיה בקצב קבוע, שהיא אמנם מוכנה להתרגל לכך אבל היא הציבה תנאי. היא רצתה לדעת למה זה הגיע לה.

מיד נידבתי לה את מבוקשה, וההסבר שלי לבעיטות היה קל מאוד: את ראשי הנחתי על דלי, מאין מקום אחר לראשי ולדלי כאחד. אלא שהדלי היה נחלתן הבלעדית של הקאביות. תגובתן לאיום שגולגלתי היוותה על הטריטוריה שלהן הייתה ריצה מבוהלת אנה ואנה, וגם לתוך אוזני. כל מגע של קאביה מבוהלת באוזני גרר אחריו מהלומה מתואמת של ברכי בצלעותיה של אורית. זה היה הגיוני.

גם בצידי הימני התרחשה דרמה לילית שקטה. שם היתה מצונפת שרית, ששגרה רעידות בלתי רצוניות אל צלעותי. האירועים שקדמו לרעידות היו תהליך שרשרת שאלה חוליותיו: מעל ראשו של שאול, שהיה מכורבל בצידה השמאלי של שרית הרועדת, היה קרש. על הקרש ישנה תרנגולת. למרות חזותה האנורקטית של הציפור, היא לא הפסיקה להתיז בפרקי זמן קצובים לשלשת אל פניו של שאול. הוא, שלמרות ממדי גופו נאלץ להסתפק במקום הזעום של חצי אדם בלבד, הגיב בעווית על כל סילון שהותז עליו מאחוריה של התרנגולת. כל עווית כזו מתחה את גופו למלוא ממדיו, מה שכמובן גרם להרעה משמעותית במרחב המחיה של שרית.

פעמוני התקווה

אורית העירה אותי בשתיים אחר חצות ואמרה שהיא שומעת קול פעמונים בין שאר הקולות שבקעו בליל הסופה הקפוא. חשבתי שאולי מישהו לא התאפק, שחט כבש וההזייה הלילית הזו היא נקמת רוחו האובדת, אבל לא. אורית המשיכה לשמוע פעמונים בין שריקות הרוח וצליפות הגשם. בשעה שלוש לפנות בוקר הגיעה אל הבקתה המתפוררת של סניורה דלגאדו שיירת הסוסים והפרדות עמוסי הציוד, ועמה קומץ האינדיאנים סחופי קור ואימה.

בדעתם מה עלול לקרות לנו בעמק שמעבר לשיני הסלע - טוקרוואי והואנדוי - נטולי ציוד ומזון, עלו האינדיאנים בשאול המושלגת, ובבוססם עד ברכיים ולעיתים עד מותניים בשלג הנורא, גררו באישון לילה בחבלים את הבהמות המבועתות והסרבניות. משהגיעו אל המעבר, שם נערם השלג יותר מאשר במדרונות, פרקו את המשאות מעל הפרדות, כדי להקל על החיות לעבור בחומת השלג.

יחפים בסנדליהם ועטויים בבלואי הפונצ'וס, עשו שרידי האינקה מה ששום אדם לבן לא היה מצליח או מוכן לעשות: הם דלקו אחרינו יחפים בסופה, בעקשנות ובהתמדה מעוררי חלחלה, ובלבד שלא נאבד בשלגי האנדים. הפעמונים באוזניה של אורית היו אמיתיים, גם הזיותיו של שאול קמו והתגשמו. משק החי של הסניורה העתיקה ניצל משחיטה.

הקמנו מחדש את מחנה האוהלים בעמק הנפלא ויראס מצ'אי, סגור מכל עבריו במרומי פרו מתחת לפסגות טוקרוואי והואנדוי. בהמות רעו סביבו, ולצאצאית המקומטת של המורד הגדול דלגאדו היתה עדנת שכנים על סף כיליונה. האידיליה המושלגת הזו הסתיימה כעבור כמה ימים. פרצנו את השלג וברחנו אל עמקו המיוער והמיוזע של הנהר מוליפונקו ואל המעיינות החמים של הנהר סנטה תרזה, בלב הג'ונגל הגבוה בואכה קוסקו. ליתר דיוק - חמישה ימי הליכה משם.

• "לאבד את הצפון והעשתונות באינדונזיה" - קריעת ים סוף של גילי סופר