התנתקות מהביוב
בין שמדובר בזדון ובין שבחידלון, הביוב העזתי עוד עלול להתגלות כנשק יום הדין של הפלסטינים
האירוע הטרגי של
הצפת הכפר אום אל-נאסר שברצועת עזה עקב קריסת חומה של מאגר ביוב, ממחיש ביתר שאת את קוצר הראייה והיעדר התבונה שבתוכנית ההתנתקות, כמו גם את המצבים הבלתי אפשריים - אך בהחלט לא בלתי צפויים - שהמהלך הנמהר והלא-מחושב הזה יוצר, ועוד ייצור, עבור ישראל. "תסבוכת ביוב" מסוג זה או אחר הייתה דבר שכמעט נגזר מראש, כתוצאה מהנסיגה הישראלית החפוזה. נציבות המים התריעה אז, כפי שפרסם בעיתון "הארץ" הפרשן זאב שיף, מפני האיומים העלולים להיווצר למתקן ההתפלה באשקלון ולמשק המים הלאומי כולו, כמו גם לחופים הסמוכים, עקב הזרמת הביוב העזתי לים.
הפלסטינים מצידם מטילים את האחריות לאסון על ישראל, שמנעה לטענתם הנחת צינור (במימון אירופי) להולכת הביוב לים. אם יש ממש בטענה, הדבר חמור: הוא מוכיח שחרף ההשלכות ההרסניות, העלולות להיווצר בעקבות הנחת הצינור (השלכות שהיו ידועות גם לנציבות המים ברשות) - הפלסטינים התכוונו לעשות זאת. גם הנכונות האירופית לתקצב את היוזמה, תוך התעלמות מהסכנות שהיא מציבה לישראל, מהווה מקור לדאגה.
מאידך, אם אין בהאשמה ממש, חמור הדבר לא פחות: אם אכן תכננו הפלסטינים להוליך את השפכים של צפון הרצועה לים, וממשלת ישראל נמנעה מלסכל זאת - בין אם מתוך התרשלות ובין אם תוך התעלמות מכוונת - מהווה הדבר מחדל קשה הגובל בהפקרות, שנזקים אדירים עלולים להיות בצידה. מנגד, אם לא הייתה כלל תוכנית פלסטינית לטיפול בבעיית הביוב באזור, משמעות הדבר היא שהרשות אינה ערוכה או אינה מסוגלת להתמודד עם הנושא החיוני הזה. אין צורך ביכולת חיזוי יוצאת דופן כדי לנבא לאן מצב מעין זה יוביל: החרפה במצוקה החברתית, הידרדרות בתנאים התברואתיים, התפרצויות של מחלות ומגפות (עם סכנת התפשטות לישראל) ועוד. לא קשה לנחש שיימצאו - ויומצאו - עילות ועלילות למכביר (הסגר על הרצועה, עצירת הכספים לרשות ופעילות המנע של צה"ל) כדי לגלגל את הכדור לפתחה של ישראל, שתואשם באחריות לסבל האנושי הקשה. כך יישחק עד דק כל האשראי המדיני הבינלאומי, שחסידי הנסיגה החד-צדדית קיוו להשיג.
אך חמור מזה, קריסת הביוב תביא בהכרח לניסיונות מאולתרים ונואשים של מקומיים לטפל ברעה - ללא תכנון, ללא פיקוח וללא התחשבות בנזק ההידרו-אסטרטגי, שעלול להיגרם לציונים השנואים. כך, עד מהירה עלולה ישראל, באדיבותם של תוכנית ההתנתקות ואדריכליה, להיאלץ לבחור בין שתי רעות: אסון אקולוגי, המאיים לשתק את משק המים ולזהם חלקים נרחבים של קו החוף - או קטסטרופה דיפלומטית-מדינית, במסגרתה נאלצת ישראל להפעיל כוח צבאי כדי למנוע את האסון, תוך שהיא מצטיירת כמפלצת חסרת לב המטביעה משפחות פלסטיניות מרודות ומוכות גורל בביצת ביוב וענן צחנה.
היות והמשטר הפלסטיני, על גלגוליו השונים מאז אוסלו, מצטייר כמי שמעדיף תמיד לפגוע בישראל מלהטיב עם עמו, פרשנים ציניקנים עוד עלולים להעלות סברה זדונית למדי: ההנהגה הפלסטינית תנצל את זרמי השפכים של הרצועה לביצוע מעין מגה-פיגוע אקולוגי נגד הישות הציונית, שתוצאותיו יהיו מזיקות בהרבה מבחינה אסטרטגית וקשות בהרבה למניעה, מאשר הפעלת נשק חם ומטעני חבלה. על כן, בין אם מדובר בזדון ובין אם בחידלון, נושא הביוב עוד עלול להתגלות כ"נשק יום הדין" של הפלסטינים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
