הנר של בדיקת החמץ

בוועידת בני עקיבא שנערכה בחול המועד פסח תו-שין-מ"ם-משהו, שמעתי דבר-תורה מאוד יפה מפי ראש ישיבה תיכונית ידועה: "למה לאחר בדיקת החמץ אנחנו משליכים גם את הנר עצמו לתוך האש? מדוע אנו לא מסתפקים בשריפת החמץ עצמו ומוסיפים לשריפה גם את הנר שאיננו חמץ?" הרב יישר מעט את משקפיו והניף את אצבעו מול האולם הגדוש בבני נוער, כשהוא מטעים כל מילה בקול גדול ובניגון גמרא: "משום שגם את מי שמחפש את הפגמים אנחנו לא אוהבים! כי כשאתה עסוק כל הזמן בלמצוא את הפינות האפלות כדי למצוא את החטאים של הזולת, כשאתה מחפש כל הזמן את החמץ – גם בך יש פגם גדול. גם אתה חמץ! מי שכל הזמן מחפש את החטאים – זהו חטא בפני עצמו!".

דברי תורה נגד עיתונאים ומשלח-ידם אף פעם לא הרטיטו את לבי בהתפעמות. האיבה לביקורת, ובוודאי לביקורת עצמית, תמיד כיכבה אצל פוליטיקאים ורבנים, אישי ציבור ומחנכים. "התשקורת" הוא ביטוי שצמח אצלנו ונשלף בכל פעם ששמענו על עצמנו מילה רעה. אנחנו הרי מושלמים. אצלנו לא אוהבים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, אבל כשהיא מושלכת עזובה בארגז הכביסה בבית, אף אחד לא טורח כלל לכבס אותה.

ובכל זאת, נודה על האמת. יש משהו ממכר בלחטט כדי למצוא את חסרונותינו. הביקורת העצמית אינה רק נחלתם של עיתונאים ובעלי טורים. גם גנרלים דתיים, מחנכים דתיים ואפילו רבנים דתיים אוהבים למצוא ולהדגיש את חסרונות הציבור שלנו. נשים פמיניסטיות וגברים שוביניסטים או להפך, מתריעים על עוולותינו ופיגורנו. דתיים שרואים את עצמם כהכי טובים מתעסקים בשאלה למה אנחנו כל-כך גרועים.

ההטפה והביקורת גם פועלות ישועות על המבקר עצמו. הנביא המוכיח-בשער חש התרוממות-רוח של קדוש מעונה, תחושת האיפכא מסתברא משכרת אותו, אנשים לוחשים על אוזנו: "כל הכבוד על האומץ להגיד את האמת בפנים". פה ושם אפילו נדמה לו שנתקל באנשים המזעיפים אליו פנים בגלל שחשף את קלונם ברבים, ועוד לעיני כל. תחושות הצדק האמיתי והאומץ המזויף הן כמו רד-בול, נותנות לו כנפיים. פתאום הוא האיש שיוצא נגד השאר, זה שעומד מול המוסכמות וההרגלים. האיש שתמיד יוצא נגד נדמה בעיניו-שלו כשילוב של מבקר המדינה, ירמיהו הנביא והילד מבגדי המלך החדשים. הוא לא כמו כולם, הוא יחיד ומיוחד.

יש הרבה יותר מעשר מכות של הציבור הדתי שאנחנו מונים כאן באתר שלנו ובמקומות נוספים. הרי אפשר להמשיך ולמנות עד שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית את כל פגמינו ופגעינו. כולנו ממש פצע וחבורה ומכה טרייה. הרי נעים לחטט בפצעים, להתריע, לומר לכולם שאם זה יימשך ככה – מרה תהיה אחריתנו. הרי הרבה יותר קל למתוח ביקורת מאשר להקים יישוב, ללמוד לדיינות, לנהל ישיבה, לארגן צעדה, להזיז הפגנה, לשחרר בערבות ולקום כל בוקר בארבע וחצי. כל אחד מאיתנו היה באלף שיחות בנוסח: "אתה יודע מה הבעיה של הציבור שלנו?" הבעיה של הציבור שלנו היא שאנחנו כל הזמן יודעים מה הבעיות של הציבור שלנו. כל אחד הוא נר קטן של בדיקת החמץ.

הבה ננסר קלות את הענף עלינו אנחנו מתנדנדים. כלי התקשורת הדתיים הוותיקים ולצידם אתרי האינטרנט החדשים והשוצפים, אוהבים את סחורת הביקורת העצמית. ועל כן לקראת כל פסח ובהתקרב בדיקת החמץ והנר, אני נזכר בדרשה ההיא.

אותו רב נלהב, אגב, טוב ששאלתם, נתפרסם לימים כמי שעשה מעשים מגונים בתלמידיו הצעירים, סולק בבושת פנים ממשרתו וישב בכלא כמה שנים. סיפור שאתם מכירים. אז ה"וורט" על הנר שהולך לשריפה רק בגלל שהוא מחפש פגמים, עדיין מוצא חן בעיני, אבל מצד שני, בכל פעם שאני נזכר ממי בדיוק שמעתי אותו, אני אומר לעצמי: נו, נו, אולי גם להאיר פינות חשוכות זה לא כל-כך רע.