מה זאת אהבה?

הקישו את המילה "שנאה" בגוגל ותקבלו 208,000 אזכורים, "ידידות" מוזכרת רק 176,000 פעמים, "חכמה" כבר מגיעה ל– 404,000 אזכורים, והפופולרית מכולם (בוודאי ניחשתם) היא ה"אהבה" - עם 2,760.000 פעמים. אני מניח שסקר דומה בערוצי המוזיקה למיניהם יביא לתוצאות דומות.

רבים יניחו שקיימת קואליציה מוזרה בין חכמי הדת לבין המשוררים, הזמרים וכמובן האדם הרגיל. קואליציה זו תטען, לכאורה, משתי עברי המתרס, כי אין כל קשר בין הפסוק הנאצל "ואהבת את ה' אלוקיך" ודומיו לבין "האהבה" המופיעה בכל ההטיות האפשריות, בכל פזמון ושיר פופולארי. הטענה היא שלא רק שאין קשר בין אהבת האלוקים לאהבת איש לאישה אלא שישנה סתירה בין אהבת בשר דם החושית והרגשית לאהבת האלוקים המופשט מכל מופשט.

קואילציה זו היא כמובן מדומה. שכן, היהדות טעונת לרצף בין האהבה האנושית לאהבת הא-ל. שבת זו המכונה "שבת חול המועד פסח" נקרא את מגילת שיר השירים - אותה כתב שלמה המלך. מגילה מדהימה זו מתארת בצורה פיוטית נשגבה את סיפור החיזור ההדדי בין המלך (המכונה גם 'הדוד') ואישה יפהפיה המכונה "הרעיה" או "שולמית" ועוד.

במגילה הטעונה הזאת מתוארת בעוצמה בלתי רגילה ספור התשוקה והגעגועים בין השנים, ומאידך חוסר היכולת הטרגי לממש את אהבתם במלואה. אלא שסיפור המגילה איננו סיפור אנושי גרידא הוא משקף את אהבת האלוקים לעם ישראל ואת אהבת עם ישראל לאלוקים. אך מדוע בחר שלמה המלך לתאר דווקא באופן כה חושני ורומנטי את האהבה המופשטת לאלוקים?

יותר מזה ר' עקיבא, גדול חכמי המשנה שהיה רועה בור ועם הארץ, ושאהב אהבה עזה את רחל בתו של כלבא שבוע העשיר, מתאר את שיר השירים בצורה הבאה "שכל השירים (המופיעים בתנ"ך) הינם קודש ושיר השירים הינו 'קודש קודשים'", דהיינו הוא במדרגה הגבוהה ביותר.

המונח "קדושה" קשור תמיד עם פרישות ורוחניות, מדוע מתאר ר' עקיבא דווקא את שיר השירים כ'קודש הקודשים'? התשובה לדעתו של הרב קוק נעוצה בכך ששיר השירים איננו רק משל, שהנמשל שלו הינו אהבת האל. אלא המשל ככלול בנמשל. דהיינו: האהבה האנושית היא הביטוי הבסיסי ביותר לכמיהתו של האדם להתמזג ולהתחבר עם הזולת. הגעגוע לזולת והמשיכה אליו משקפת את הצורך של האדם להרחיב את קיומו ולמלא את חסרונו הבסיסי.

ככל שהאדם הינו בעל כושר הפשטה גדול יותר "האחר" שאיתו הוא רוצה להתמזג הינו כללי יותר. לאחר האהבה הרומנטית, אהבת האיש והאישה, נמצאת אהבתו של האדם לילדיו, במעגלים הבאים ההולכים ומתרחבים, הולכים ומתרחקים מהאדם, נמצא את האהבה למשפחה המורחבת ("החמולה"...), לקהילה (ארגוני החסד למיניהם...), לעם ("ציונות"....), למין האנושי בכלל ("רופאים ללא גבולות"...), ולעולם בכללו ("הירוקים" למיניהם) בסוף הפירמידה הזאת נמצאת האהבה לזולת האינסופי, לאל, שהוא ה"יש" היחידי.

בראיה עמוקה יותר לימד אותנו ספר הזוהר, שהא-ל שוכן ממש בתוך בכל המעגלים ההולכים ומתרחבים. הוא שוכן בתוך אהבת האיש לאישה, הוא שוכן בתוך אהבת ההורים לידיהם, הוא שוכן בתוך אהבת האדם לעמו, הוא שוכן בתוך אהבת האדם. חז"ל היטיבו לתאר זאת באומרם: "איש ואשה זכו - שם ה' ביניהם". אם נוריד את האותיות המשותפות ל"איש ואשה" שהם "אש" נותרות האותיות 'יה' שהם אחד משמותיו של האלוקים. "ואם לא זכו - אש אוכלתם" דהיינו, אם נוריד את האותיות השונות, י' וה' נקבל את האותיות "אש". המודעות לכך שאהבה משמעותה חיפוש אחרי האלוקים, אחרי ה"נצח" שבאחר, מובילה לאהבה שיש עימה נתינה, מסירות, חסד ופיוס ובעיקר מחויבות לשני, לאחר.