וייטנאם: ארץ החיים הפשוטים

שתי דקות זוז

הטיסה לדאנאנג, שדה התעופה של הויאן (Hoian) מתאחרת בחמש שעות בעקבות ביטול הטיסה המקורית שלנו. כאשר אין מספיק נוסעים מבטלת חברת התעופה הווייטנאמית את הטיסה ללא התרעה מוקדמת ומאחדת אותה עם זו שאחריה. כך, מתוך שלוש הטיסות שנטוס בימים הקרובים נצבור איחורים של אחת עשרה שעות.

יש מה לראות בהויאן. גשרים יפנים, בתי מפגש סיניים, וסימטאות מענגות הם רק חלק מהאטרקציות ביניהן הריצה אותנו המדריכה. עם סיום היום המפרך הודיעה לנו החייכנית שתוכנית המחרת מתחילה בשבע בבוקר. כשניסיתי להתחנן על נפשי ולהתמקח על עוד שעת שינה אמרה המ"כית החדשה שאין על מה לדבר. נתחיל בשבע ונגמור בשבע.

שפת רחוב

התעוררנו ליום גשום. אחרי שתרגלנו עקיפות על פס לבן ביבש אנחנו עושים את זה היום על כביש רטוב וחלק. כאן, כשמתכננים להרחיב כביש עושים זאת תוך כדי גילוח כל מה שנמצא על התוואי המתוכנן. כאשר הורסים לך חדר אחד מבית בן שלושה חדרים, אתה אומר תודה על מה שנשאר. כך, לאורך הכביש רואים עשרות בתים חתוכים וקירות פעורים של מה שהיה חדר.

בהרי השיש היפים אנחנו נכנסים לסמטה עלומה, עוזבים את הרכב ומטפסים 136 מדרגות למתחם קסום בשם "הפגודה הקדושה" (The Sacred Pagoda). אפילו ק, אתיאיסט מושבע, מצא עצמו מנפנף קטורת ומשתחווה קלות לבודהא של האושר. ובינינו, מה יכול להיות רע באל שמנמן וחייכן שאוהב את החיים?

הפגודה הסודית. נפנופי קטורת לבודהא (צילום: קובי טננבוים)

כמו בני ברק

שלושה אתרים מומלצים בעיר הואה: הארמון המלכותי והעיר האסורה - זהו מבנה הרוס ברובו אך עדיין מרשים; פגודת הגבירה (Thien Mu), שניצבת בנהר הבשמים והנוף הנשקף ממנה שווה ביקור, צורתה צב השותה ממי הנהר. האתר השלישי הוא קבר הקיסר טו-דוק ("Tu-Duc") - מתחם המאכלס קומפלקס של מבנים מפוארים המוקפים בחפיר מלא מים.

קבר טו-דוק. מתחם גדול לאיש קטן (צילום: קובי טננבוים)

אפרופו מים, הימים שבילינו במרכז וייטנאם היו גשומים למדי, מה שאפשר לי להציץ על האופנה המקומית. תושבי העיר התעטפו במעילי ניילון תכלכלים ואפילו כובעי הקש המשולשים זכו לגרסה משודרגת ומנויילנת, ממש כמו בבני ברק. מעניינים במיוחד הם מעילי הגשם האטומים שבחזיתם מלבן פלסטיק שקוף, המיועדים לאופנוענים ולרכבם גם יחד. הרוכב מכסה את ראשו, משחיל ידיים בשרוולים ומניף את מה שנשאר מעל הכידון והגלגל הקדמי כשהחלון השקוף נופל בדיוק על הפנס. אם היה מופיע אי.טי. לביקור זה בדיוק המעיל שהיה לובש.

נחזור להואה, למרות שהעיר הוכרזה על ידי אונסקו כ"אתר מורשת עולמי" שורה העזובה בכל, תופעה המאפיינת את וייטנאם כולה. בפינות הפגודות מבצבצת עשביה, פיסות נייר טואלט זרוקות ליד השירותים (בול קליעה), והמבנים היפים מכוסים בפטרייה שחורה, עובש והמון לכלוך.

לוקאל פטריוט

בשדה התעופה של סייגון, או הו צ'י מין בשמה החדש, פגשנו מדריך מסוג חדש. אחרי הציני והאנטיפט שליווה אותנו בצפון, והאובססיבית במרכז, זכינו למעריץ מושבע של הו צ'י מין, שופר נאמן של המפלגה הקומוניסטית, וטיפוס חרדתי כפייתי עם קבלות. תחום השיחה החביב עליו הן תכניות הממשלה הווייטנאמית: בעוד חמש שנים יקום כאן שדה תעופה חדש, בעוד שנתיים ייבנה גשר חדש וכד'. ממש תכנית חומש כמו בימיו הטובים של סטאלין.

הו צ' מין. קטנועים ברמזור (צילום: יגאל צור)

מחילות הווייאטקונג

מסייגון אפשר לצאת למספר טיולים חביבים: לתעלות קו-צ'י, למקדש הקאו-דאי ולדלתא של המקונג. תעלות קו-צ'י הן המחילות ששימשו את מחתרת הווייאטקונג במלחמתם בצבא האמריקני. מערכת סבוכה ומפותלת של תעלות באורך כולל של כ-200 ק"מ ובהן בין היתר, מטבחים, בית ספר ובית חולים.

נסיעה של כשעה הביאה אותנו למקדש של הקאו-דאי, דת וייטנאמית חדשה המאחדת את הבודהיסטים, הטאואיסטים והקונפוציוניסטים, ואפילו שואבת קצת מהנצרות. בצהרי היום מתקיים במקדש טקס שהמשתתפים בו לבושים בגלימות לבנות, כחולות, אדומות וצהובות ולראשם כובעי נייר. ממש קו-קלוקס-קלאן בטרי-קולור.

טרי קולור. מקדש קאו-דאי (צילום: יגאל צור)

אפוקליפסה עכשיו

במרחק שעתיים נסיעה מסייגון נמצאת דלתת המקונג, הארוך שבנהרות דרום מזרח אסיה. הנהר מתחיל אי שם בהרים של מזרח טיבט ומתפתל דרומה לאורך כ-4,350 ק"מ, דרך סין, לאוס, תאילנד וקמבודיה עד שהוא נשפך לים בדרום וייטנאם. כאן אפשר לעלות על סירה ולשוט בין הנהרות, התעלות, השווקים הצפים וכפרי הדלתא.

זהו, עם סיום הארוחה נגמרת לנו גם וייטנאם, ממנה אנצור שלושה דברים: את שדות האורז האינסופיים, האיכרים עם כובעי הקש והחיים הפשוטים. אנו בדרך לקמבודיה.