"תפסיקו לחשוב שאתם באירופה"

"החלום שלי הוא שהבנים והנכדים שלי, האזרחים הערבים בישראל, יוכלו להרגיש שהם שייכים למדינה ולחברה, שיש להם שוויון זכויות, שהם לא נטע זר, לא מתייחסים אליהם כחלק מהאויב, ושלא ירגישו כמהגרים או זרים. זה הבית שלהם לפני שהיהודים באו לכאן והקימו מדינה. הילדים שלי, כמוני, נחשבים יחסית לסיפור הצלחה במדינת ישראל. למדנו והשקענו בעצמנו. אחד הבנים שלי אומר לי בפירוש: 'אני לא רוצה לחיות את החיים שלך. אתה ד"ר ומוערך, אבל אני לא רוצה להיות הערבי של היהודים. אני לא רוצה שיתייחסו אלי כאוייב'".

על המונולוג הזה חתום ההיסטוריון ד"ר עאדל מנאע, מנהל המרכז לחקר החברה הערבית במכון ון-ליר בירושלים. כן, זה לא חדש. הפער בין הציבור היהודי לערבי בישראל הולך ומעמיק מיום ליום ונראה כי פרשיית ח"כ עזמי בשארה עתידה לתת את תרומתה להעמקת הפער הזה. עד כמה גדול הפער הזה ניתן היה להיווכח בשנה האחרונה. במהלך השנה ראו אור שורה של מסמכים וחזונות שמנסים לנסח מהן שאיפותיו של הציבור הערבי בישראל. גם אם יש כאלה שהיו מנסחים זאת אחרת, ראוי לקרוא ולחוש מה עומד מאחורי הטקסטים הללו.

"החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" שהפיץ הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות במהלך השנה החולפת הוא אחד מהמסמכים

 המדוברים. כבר מראשיתו מציג המסמך תפישה לא פשוטה לציבור לא מבוטל בארץ: "אנו, הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני ומהאומה הערבית.. מלחמת 1948 הביאה להקמת מדינת ישראל על 78% משטח פלסטין ההיסטורית. אנו, שנותרנו במולדתנו כ-160 אלף נפש, מצאנו עצמנו בתוך גבולות המדינה היהודית, מנותקים משאר בני עמנו הפלסטיני ומהעולם הערבי, נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית והפכנו למיעוט במולדתנו ההיסטורית".

"על המדינה להכיר באחריותה לנכבה"

אך החזון המדובר לא עוסק רק בניסוח כואב של ההיסטוריה. הוא מציב שורה של דרישות שקשה לראות את ישראל מקבלת אותן ככתבן וכלשונן. וכך קובעים כותבי המסמך תחת הסעיף "מטרות שמן הראוי שיהיו במרכז תביעותיה של החברה הערבית-הפלסטינית בשני העשורים הבאים":

• הכרת המדינה באחריותה לנכבה (אסון – ר.נ.) הפלסטינית בשנת 1948 ותוצאותיה הזוועתיות לגבי הפלסטינים בכלל ולאזרחי ישראל מבינם בפרט; תחילת פעולה לתיקון המצב לרבות פיצוי אזרחיה הפלסטינים על שאירע להם כתוצאה מהנכבה ומהמדיניות שנגזרה מראייתם כ"חלק מהאוייב" ולא כאזרחים שיש להם הזכות להתנגד לרוב ולאתגרו.
  

• הכרת המדינה בערבים הפלסטינים בישראל כקבוצה לאומית ילידה, שיש לה הזכות לבחור ישירות את נציגיה, לנהל את ענייניה הייחודיים, ולכונן את מוסדותיה הלאומיים בכל תחומי החיים.
  

• הכרת המדינה בהיותה מולדת משותפת לאזרחיה הערבים הפלסטינים והיהודים, כך שהיחסים ביניהם יושתתו על זכויות האדם והזכויות האזרחיות המלאות השוות על בסיס האמנות, ההצהרות וההסכמים הבינלאומיים. בין שתי הקבוצות ישררו יחסים הדדיים המושתתים על עקרונות הדמוקרטיה ההסדרית (קואליציה רחבה בין אליטות של שתי קבוצות, ייצוג יחסי הולם, זכות וטו הדדית וניהול עצמי לעניינים ייחודיים).
  

• הכרת ישראל בזכויות המיעוטים לפי האמנות הבינלאומיות, כך שתכיר במעמדם המיוחד של הערבים הפלסטינים בישראל, במוסדות הקהילה הבינלאומית, ושיוכרו כמיעוט לאומי ותרבותי. כילידי הארץ שיש להם אזרחות מלאה בישראל, הזכאים להגנה וחסות ותמיכה בינלאומיים על פי האמנות וההסכמים הבינלאומיים.
  

• ישראל תפסיק לנקוט כל מדיניות של כל תוכנית הנגועה בהעדפת הרוב ואף תפעל להסיר את כל גילויי העדיפות הלאומית בכל המישורים. ישראל תאמץ מדיניות שיש בה אלמנטים של "העדפה מתקנת" בכל תחומי החיים כדי שניתן יהיה לפצות את האזרחים הערבים הפלסטינים בגין כל הנזקים שהוסבו להם עד כה, כתוצאה ממדיניות ההעדפה האתנית כלפיי היהודים.
  

• ישראל תכיר בזכותם של בני העדה המוסלמית בניהול ענייני הווקף האסלאמי והמקומות הקדושים ותסיר את ידה מהמקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים, כחלק מהזכויות הקולקטיביות המוקנות לערבים הפלסטינים.
  

• ישראל תכיר בזכותם של הערבים הפלסטינים בישראל לקיים קשרים לאומיים, אזרחיים, תרבותיים וחברתיים עם שאר חלקי העם הפלסטיני וכל מרכיבי האומה הערבית והאסלאמית.
  

ובהתאם לדברים הנוקבים, כך היו גם התגובות למסמכים אלה בישראל. "במקום להבין מאיפה זה בא כולם עומדים על הרגלים האחוריות ומגינים על שבלונות ושטיפת מוח של הציבור היהודי, כאילו כל מי שמבקר את מדיניות האפליה כמוהו כמי שלא מכיר במדינת ישראל", אומר ל-ynet ד"ר מנאע, שהשתתף בכתיבתם של כמה מהמסמכים. "הציבור היהודי לא רוצה להבין שהוא דורש מהערבים להיות אזרחים נאמנים, אך מצד שני הוא לא מאפשר להם זאת והוא מאשים את הקורבן. מה רע בלבקש להיות שותף מלא? אי אפשר לסבן את הערבים ולומר להם שזה עניין של זמן. החיים שלי נגמרו כבר, אבל אני לא רואה שזה קורה".

מה מאיים עליכם היהודים?

זהו איננו המסמך היחידי. מרכז "מוסאוא" פרסם חזון משלו, ב"עדאלה" עמלו על הצעת "חוקה דמוקרטית" לישראל ואילו קבוצה אחרת של אינטלקטואלים ערביים, ובהם ד"ר מנאע, ניסחו בחיפה נייר אחר שאמור לראות אור בקרוב. נקודת המוצא של כולם דומה – המצב הנוכחי דרוש שיפור, ומהר. פרח תמה על התגובות החריפות שנשמעו כלפי המסמכים הללו: "האם המסמך של 'מרכז מוסאוא' על חוקה שוויונית לכל הופך להיות איום על זכות ההגדרה העצמית של היהודים? זה אבסורד. במקום לבוא ולנהל שיח על המסמך הזה אנחנו מקבלים איומים מראש השב"כ?"

עד כמה מורכב וסבוך המצב בו אנו חיים ניתן לשמוע מדבריו של מנהל תוכנית אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי במרכז דיין שבאוניברסיטת תל אביב, ד"ר אלי רכס, העוקב מזה שנים רבות אחרי החברה הערבית בישראל. "ישנו בלבול ושידוד מערכות בחברה הערבית ואין כיוון ברור. זאת תקופת מעבר, והבלבול מתבטא בכך שישנם כמה זרמים שאינם מתגבשים לכדי אחדות אחת אלא עם כיוונים מנוגדים. ישנו הזרם האסלאמי, הזרם הלאומי/לאומני, הזרם המשתלב ומה שאני מכנה – הרוב הדומם. לפי דעתי אותו רוב דומם הוא גוש אמורפי עם עוצמת כוח גדולה מאד. קיים פוטנציאל ליצור מערכת שילובית שתהיה אטרקטיבית לחלק גדול מהציבור הערבי בישראל, אך הבעיה היא שהנושא הלאומי והאסלאמי מרחף מלמעלה כמו צל מאיים ויש בכוחו כדי לערער את המערכת הזאת וליצור שבר עמוק ביחסי יהודים וערבים. אם הציבור הערבי יתלכד, למשל, סביב התביעה לשנות את אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – פירושו של דבר שעברנו לפאזה אחרת".

וזה צריך להטריד את הציבור בארץ?

"זה משהו שצריך להטריד את החברה הישראלית על כל מרכיביה. לצערי הרב, הנושא הערבי לא נמצא על סדר היום הלאומי, מלבד ברמה ההתלהמותית, אבל אין כאן עשיה מסודרת שבאה להסדיר את העניינים האלה. למרות זאת, המצב אינו בלתי הפיך. זאת לא גזירה משמיים שלא ניתנה לשינוי. זאת משימה לאומית להתחיל ולפרק את העניין הזה לגורמים".

אם כך, מה הפלא שכאשר נשאלים דוברים שונים בני הציבור הערבי מהו חלומם וחזונם לחייהם העתידים בישראל, שומעים קודם כל אנחה ושתיקה ממושכת ורק אחר כך ניסיונות לתשובה. "החלום שלי הוא עבור הילדים והנכדים שלי, כי אני כבר לא אראה אותו בעיני", אומר ד"ר מנאע. "הייתי רוצה שיהיו בישראל חיים אחרים מאלה אני חייתי, במובן הזה שהם יוכלו להרגיש שישראל היא מדינתם ולא רק מדינתו של העם היהודי".

"הרי בגלל דברים דומים העם היהודי באירופה קם והחליט שהוא רוצה מדינה. באופן פרטני רבים מהיהודים חיו לא רע, אבל רבים מהם, חוץ מאנטישמיות ואפליות, לא התקבלו כאזרחים בגלל יהדותם, וזהו המצב של הערבים. למרבה הצער, היהודים עושים לערבים בארצה בשישים השנה האחרונות מה שהיהודים סבלו ממנו שנים רבות ובעיקר בעת החדשה", הוא אומר.

"כמובן מי שמבטא עמדות ולא יהודיות ולא ציוניות נחשב לאוייב גדול יותר. גם ערבי שלא עושה כלום, שקט, מקבל את המציאות ומנסה לחיות את חייו, לא יכול לחיות את חייו בשיוויון. סקרים שונים כולל סקר של המכון לדמוקרטיה גילה ש- 62% מהציבור היהודי מצפים שהמדינה תנקוט פעולות שיעודדו הגירת ערבים מישראל, ובמקביל למעלה מ-90% מצפים שהמדינה תעודד עליית יהודים. זאת כל התמונה על רגל אחת. אז איך אתה רוצה שארגיש כאן? וזה מה שהייתי רוצה שישתנה. הייתי רוצה שהמדינה תעשה קודם כל שלום עם אזרחיה. אם היא לא יכולה לעשות שלום עם אזרחיה – הדו תרבותיים, דו לשוניים, אם איתם היא לא מסוגלת לעשות שלום אז איך היא תחיה בשלום במזה"ת? אומרים לנו שהשוויון יבאו כשיסתיים הסכסוך וזה קשקוש וגניבת דעת. אני חושב ההיפך – שאם יהיה שלום, דווקא אז הציבור היהודי יחשוב שאם ויתרנו ונסוגנו, דווקא אז מה פתאום יבואו הערבים וידרשו זכויות בישראל? אי אפשר להמשיך ולשקר לציבור שלומד באוניברסיטה ומכיר את השיח התוך-יהודי".

ואילו פרח בוחר להמשיך מאותה הנקודה. "אנחנו נמצאים במקום ייחודי וראוי שיקשיבו לנו. הבחירה של היהודים לבוא למזרח התיכון לבנות את מולדתם, אם בגלל צורך היסטורי או אנושי כמו השואה – המשמעות שלה שהם חיים במזה"ת הערבי. אם הם לא מסוגלים לחיות איתנו, אנחנו שלא ירינו ירייה אחת מאז 48', איך הם ישתלבו במזה"ת הערבי השכן? אם אתה לא מסוגל לחיות עם ערבים שרוצים לחיות איתך, איך תוכל לעשות שלום באזור הזה?"

"יש כאן אשליה והיהודים צריכים להפסיק להתנהג כאילו הם באירופה. ישראל היא לא אי כמו קפריסין. ישראל רוצה לשחק כדורסל באירופה ולשיר באירוויזיון. יש אנשים שאומרים 'לא הייתי רוצה לשלוח מישהו לאירוויזיון שייראה כמו ערבי'. איזה עוינות למרחב הערבי! איזו מנטליות של גטו! מאיפה אתם רוצים לגרש את הערבים? מהמדינה הפצפונת הזאת? איזה ביטחון זה יביא? להפוך עוד 1.3 מילון לפליטים? החלום שלי הוא שהיהודים יצאו מהגטו והמנטליות הזאת ויבינו שהמזה"ת הוא מקום שאפשר לחיות ולהתפתח בו. לא מקום שאפשר רק לאיים, להתפוצץ, לבנות גדרות ולהתנהל בכיבוש", אומר פרח.

איזו מדינה אתם רוצים?

מהו, אם כן אותו חלום שנושא כל אחד לפני שהוא הולך לישון? איפה הוא היה רוצה לראות את עצמו ואת הציבור שלו בעוד 59 שנה? לכל אחד תשובה אחרת, אך עם מוטיבים דומים. פרח: "החלום שלי הוא של מדינה נורמלית שאפשר לקום בבוקר, לנסוע למקומות נוספים – לעמאן ולרמאללה ולחזור אחר הצהריים למשפחה בחיפה. מדינה שבה אני יכול לנהל את חיי החינוך והתרבות – טלוויזיה משלי, תיאטרון משלי – ובערבית. הייתי רוצה שהמדינה לא תהפוך לכור היתוך אלא תכבד את הרב-תרבותיות שבה והמימונה לא תהפוך לחווייה אנתרופולוגית של פוליטיקאים שטועמים פעם בשנה מופלטה. אין לי בעיה להכיר בצרכים של הגדרה עצמית של היהודים, אבל אני רוצה שהיהודים יכירו בזכותי לשוויון להיות חלק מהמזה"ת ולהכיר בי כמיעוט לאומי יליד שאין ערעור על מיקומו ועתידו בארץ הזאת".

ומהם חלומם של הפוליטיקאים הערביים? יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה: "החלום שלי היה שהסיסמה ההיסטורית שאני ומפלגתי דוגלים בה – שתי מדינות לשני עמים – תושלם. היא היתה יכולה להיות מושגת לפני שישים שנה אבל אני לא חושבה שצריך לחכות עוד שישים שנה".

"אשר לסיפור האישי יותר והמשפחתי יותר, הייתי רוצה שמדינת ישראל תתקן במו ידיעה חלק מהעוול שנגרם לפליטים בתוכה עצמה. אם יתאפשר לפליטים אזרחי ישראל לחזור לכפריהם, זה לא יעורר את האינסטינקטים הדמוגרפים של

 כל מיני גורמים בישראל כי שום דבר לא ישתנה מבחינה דמוגרפית", הוא אומר ומתכוון למשל שהמדינה תאפשר לקרוביו לגור בספורי, ליד ציפורי. "אז המדינה תוכל להוכיח לפלסטינים אבל גם לעצמה שמטרתה אינה עקירה ולכן היא תאפשר לפליטים אזרחי המדינה לחזור לחלק מהכפרים האלה".

יו"ר רע"ם-תע"ל וממנהיגי הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, ח"כ איבראהים צרצור, מפרט את חלומו: "אני איש דתי ומאמין שבעולם הזה לא ניתן להגיע למה שנקרא מודל מושלם בין דתות, אבל אפשר להגיע למודל שהוא קרוב לזה. אני מצפה שבמסגרת של פרק זמן מוקדם ככל האפשר תוקם מדינה פלסטינית עצמאית לכל דבר בגבולות 1967. אם המדינה הזאת תוקם, הסכרים ייפרצו ממש כפי שקרה באירופה, העולם הערבי יכיר בזכותה של ישראל להתקיים וינרמל את היחסים איתה, כפי שאושר בפסגה הערבית בריאד לאחרונה. היהודים יוכלו לזכות בפעם הראשונה אחרי שהם נרדפים כ-3,000 שנה, למעמד של שותפים מלאים. אם ישראל תיתן יד להקמת המדינה הזאת, היא תקבל את ההכרה שהיהודים כעם מחפשים ובפעם הראשונה הם יקבלו זאת מהצד היחידי שלא גרם להם עוול - המוסלמים. הקמת מדינה פלסטינית תשליך אור חיובי מאד על ישראל. זה יעזור ליהודים להשתחרר מהתסביך בו הם נמצאים. המתח הזה יתפוגג וזה יכניס את היהודים לפרק חדש בחייהם".

ומה עם הסמלים של המדינה?

ח"כ ברכה: "הגשתי הצעת חוק לשנות את ההמנון או לפחות שיהיו שני המנונים – לאומי ואזרחי. הלחן של ההמנון יפה - אבל בלתי אפשר להזדהות עם המילים".