העתיד שוכב למרגלותיכם

הקדמה למהדורת השנה העשרים וחמש של "בית מטבחיים חמש"

בספרו רב-המכר "קיצור תולדות הזמן" מ-1988 מביע המתמטיקאי הבריטי סטיבן הוקינג תסכול מכך שאיננו מסוגלים לזכור את העתיד. אבל כיום, לזכור את העתיד הוא משחק ילדים מבחינתי. אני יודע לְמה יהפכו התינוקות חסרי הישע ומלאי האמון שלי מפני שהם מבוגרים עכשיו. אני יודע מה יעלה בגורלם של חברי הקרובים ביותר מפני שכל כך רבים מהם פרשו לגמלאות עכשיו או מתו. מרי או'הר אלמנה עכשיו. אני יודע מה יקרה לגרמניה המפולגת ולברית המועצות המגובשת, מפני שהאחת התאחדה מחדש והשנייה התנפצה לרסיסים, וכן הלאה והלאה. אני יכול להגיד לסטיבן הוקינג ולכל האחרים שצעירים ממני, "הֱיו סבלניים. העתיד שלכם יגיע אליכם במהרה וישכב למרגלותיכם כמו כלב שאוהב אתכם ולא משנה מה אתם."

אין לי כל חרטות בנוגע לספר הזה, שלטענת הכסיל חמוּר-הסבר ג'ורג' ויל, הופך את השואה לעניין של מה בכך. זוהי הבעה בלתי שיפוטית של תדהמה לנוכח מה שראיתי ועשיתי אחרי שהפגיזו את דרזדן בפצצות תבערה לפני זמן כה רב, כאשר בחברת אסירי מלחמה אחרים ועובדי כפייה ששרדו את ההפגזה, חפרתי גופות מתוך מרתפים ונשאתי אותן, נטולות זהות, שמותיהן אינם מתועדים בשום מקום, למדורות מונומנטאליות לשרפת מתים. הגופות יכלו להיות כל אחד, כולל אותי, ואין ספק שהיו בהן נציגים של כל אומה שהיתה מעורבת במחצית האירופית של מלחמת העולם השנייה, בין אם משתפי פעולה, עובדי כפייה או פליטים.

איך יכולתי להיות בלתי שיפוטי? פצצות הן שביצעו את ההרג. היו לי מספר חברים הגונים ומכובדים ואמיצים ששימשו כטייסים או כמפציצים. המעשים של אנשים כמותם בגיחות מעל דרזדן לא הצריכו יותר זעם או תיעוב או עוצמת כעס מאשר עבודה בפס ייצור של מכוניות.

לפני שחזרתי לצבא האמריקני בתום המלחמה, פגשתי ניצולי שואה רבים בעמק שתיארתי בספרי "זקן כחול". לפני כעשר שנים ביקרתי באושוויץ, שם יכלו המוציאים להורג והקורבנות לראות ולשמוע איש את רעהו, ויש להניח שגם להכיר במקצת זה את האחר. השמות והגילאים וערי המולדת של כל המעורבים נחרתו בלוחות עץ ששרדו עד עצם היום הזה, כמו שמות של שחקנים ושחקניות בכרזה להפקת מחזה מקברי נורא מימים עברו.

הדרמה של אושוויץ נסבה על חוסר האנושיות של האדם כלפי האדם. הדרמה של כל הפצצה אווירית על אוכלוסייה אזרחית, מחווה דיפלומטית לאדם דוגמת הנרי קיסינג'ר נסבה על חוסר האנושיות של רבות מהמצאות האדם כלפי האדם. זהו הנושא המרכזי השולט ברוב מה שכתבתי בארבעים וחמש השנים האחרונות, פחות או יותר. וכלב העתיד שלי, השוכב למרגלותי, נוחר כעת.

קורט וונגוט (ג'וניור)

***

פרק ראשון

כל זה קרה, פחות או יותר. הפרקים על המלחמה, על כל פנים, מדויקים מאוד. איש אחד שהכרתי באמת נורה בדרזדן מפני שלקח קנקן תה לא שלו. עוד אחד שהכרתי באמת איים להרוג את אויביו האישיים בסיוע אקדוחנים מקצועיים אחרי המלחמה. וכולי. שיניתי את כל השמות.

באמת נסעתי חזרה לדרזדן בחסדי המענק של קרן גוגנהיים (אלוהים אוהב את זה) בשנת 1967. היא נראתה כמו דייטון, אוהיו. יותר מרחבים פתוחים מאשר בדייטון. ודאי יש טונות של קמח עצמות אדם בתוך האדמה.

חזרתי לשם עם חבר-לנשק ותיק, ברנרד ו' אוֹ'הֶר, והתיידדנו עם נהג מונית, שלקח אותנו לבית המטבחיים שהיינו כלואים בו בלילות, כשהיינו שבויי מלחמה. שמו היה גֶרהרד מילר. הוא סיפר לנו כי היה שבוי זמן מה בידי האמריקנים. שאלנו אותו איך זה לחיות תחת שלטון קומוניסטי, והוא אמר שבהתחלה זה היה נורא מפני שכל אחד היה מוכרח לעבוד כל כך קשה ומפני שלא היו כמעט מחסה, מזון ובגדים. אבל עכשיו המצב הרבה יותר טוב. יש לו דירה קטנה נחמדה, ובתו זוכה לחינוך מעולה. אמו נשרפה לאפר בדלקה הגדולה של דרזדן. ככה זה.

הוא שלח לאו'הר גלויה לחג המולד, וזה מה שנכתב בה:

"אני מאחל לך ולמשפחתך וגם לחבר שלך חג מולד מאושר ושנה חדשה שמחה, ואני מקווה שניפגש שוב בעולם של שלום וחופש במונית, אם תרצה התאונה."

אני אוהב את זה מאוד: "אם תרצה התאונה."

אני סולד מהרעיון לספר לכם כמה עלה לי הספר המחורבן הקטן הזה בכסף, בחרדה ובזמן. כשחזרתי הביתה ממלחמת העולם השנייה לפני עשרים ושלוש שנים, חשבתי שיהיה לי קל לכתוב על חורבנה של דרזדן, מפני שכל מה שהיה עלי לעשות הוא לתאר את מה שראיתי. חשבתי גם שזאת תהיה יצירת מופת או שלפחות אתעשר, שכן הנושא הוא אדיר.

אבל לא עלו אז במוחי מילים רבות על דרזדן - מכל מקום לא די לכתיבת ספר. ומילים רבות אינן עולות גם עכשיו, משנעשיתי נאד זקן עם הזיכרונות שלו, עם הפּוֹל-מוֹל שלו, עם הבנים שלו שהתבגרו כולם.

אני מהרהר כמה משולל תועלת היה פרק הזיכרונות שלי מדרזדן, ובכל זאת כמה מפתה דרזדן לכתוב עליה, ואני נזכר בחמשיר הנודע:

היה היה בחור אנגלי

שכך דיבר הוא אל הכלי:

"את עושרי נטלת,

את אוני קטלת,

ועתה תסרב להשתין, זקן אווילי."

ואני גם נזכר בשיר שהולך כך:

קוראים לי יוֹן יוֹנסין

ואני עובד בוויסקונסין.

עובד אני שם בניסור.

אנשים שאפגוש במורד הרחוב

הם אומרים "מי אתה?"

ואני אומר,

"קוראים לי יון יונסין,

ואני עובד בוויסקונסין..."

וכולי עד אינסוף.

אנשים שפגשתי במשך השנים שאלו אותי לעתים תכופות על מה אני עובד, ובדרך כלל עניתי שהדבר העיקרי הוא ספר על דרזדן.

אמרתי זאת פעם להריסון סטאר, מפיק הסרטים, והוא זקף את גבות עיניו וחקר, "האם זה ספר אנטי-מלחמתי?"

"כן," אמרתי, "אני חושב."

"אה יודע מה אני אומר לאנשים כשאני שומע שהם כותבים ספרים אנטי-מלחמתיים?"

"לא. מה אתה אומר, הריסון סטאר?"

"אני אומר להם, 'מדוע שלא תכתבו במקום זה ספר אנטי-קרחונים?'"

הוא התכוון כמובן לכך שתמיד יהיו מלחמות, שקל לעצור אותן כמו שקל לעצור קרחונים. גם אני חושב ככה.

וגם אם מלחמות לא ימשיכו לפרוץ כמו קרחונים, עדיין יישאר המוות הפשוט והישן.

כשהייתי צעיר יותר, ועבדתי על ספר דרזדן המפורסם שלי, שאלתי חבר-לנשק ותיק, ששמו ברנרד ו' או'הר, אם אני יכול לבקר בביתו. הוא היה תובע כללי בפנסילווניה. אני הייתי סופר בקייפ קוד. שנינו היינו טוראים במלחמה, סיירים בחיל-הרגלים. לא חשבנו שנעשה כסף אחרי המלחמה, אבל הסתדרנו לא רע.

מצאתי אותו בסיועה של "בֶּל טלפון קוֹמפָּני". הם נפלאים בדברים האלה. יש לי לפעמים את המחלה הזאת מאוחר בלילה, של אלכוהול וטלפונים. אני משתכר, ואני מבריח את אשתי בהבל הפה הזה של גז חרדל בניחוח ורדים. ואז, בקול רציני ואלגנטי אני מבקש מן המרכזניות לקשר אותי עם חבר זה או אחר, שלא שמעתי את קולו שנים.

כך גם השגתי את או'הר. הוא נמוך ואני גבוה. היינו הננס והענק במלחמה. נפלנו יחד בשבי במלחמה. אמרתי לו בטלפון מי אני. לא היה לו קשה להאמין לי. הוא היה ער. הוא היה עסוק בקריאה. כל בני ביתו האחרים כבר ישנו.

"שמע," אמרתי, "אני כותב את הספר הזה על דרזדן. אני צריך שיעזרו לי קצת לזכור דברים. אולי אני יכול לבוא אליך, ונשתה, ונדבר, וניזכר."

הוא לא נשמע נלהב. הוא אמר שאינו זוכר הרבה. עם זה הוא אמר שאני יכול לבוא.

"אני חושב שהשיא של הספר יהיה ההוצאה להורג של אֶדגר דֶרבּי המסכן," אמרתי. "האירוניה כל כך עצומה. עיר שלמה נשרפת כליל, ואלפים על אלפים נהרגים. ואז אוסרים את החייל האמריקני הזה בין החורבות מפני שלקח קנקן תה. ועושים לו משפט רגיל, ואז יורה בו כיתת יורים."

"המממ," אמר או'הר.

"אתה לא חושב שזה באמת צריך להיות השיא?"

"אני לא מבין כלום בזה," אמר, "זאת העבודה שלך, לא שלי."

בתור ספסר בשיאים וריגושים ואפיון דמויות ודיאלוגים נהדרים ומתח ועימותים התוויתי לעצמי את הסיפור על דרזדן פעמים רבות. ראשי הפרקים הטובים ביותר שלי אי פעם, או לפחות היפים ביותר, נרשמו על הצד האחורי של גליל טאפטים.

השתמשתי בעפרונות צבעוניים של בתי, צבע שונה לכל אחת מן הדמויות הראשיות. קצה אחד של הטאפט היה התחלת הסיפור והקצה השני היה הסוף, וביניהם כל האמצע הזה, שהיה באמצע. והצבע הכחול פגש את הצבע האדום ואחר כך את הצבע הצהוב, והצבע הצהוב נקטע כי הדמות שיוצגה בצבע הצהוב מתה. וכולי. חורבן דרזדן סומן בפס מאונך, שתי-וערב כתום, וכל הקווים שעדיין היו בחיים עברו דרך פס זה ויצאו מעברו השני.

הסוף, במקום שכל הקווים נגמרו, היה שדה סלק על גדת האֶלבּה, מחוץ להָאלֶה. גשם ירד. המלחמה באירופה הסתיימה לפני שבועות מספר. היינו מסודרים בטורים וחיילים רוסים שמרו עלינו – אנגלים, אמריקנים, הולנדים, בלגים, צרפתים, קנדים, דרום-אפריקנים, ניו-זילנדים, אוסטרלים. אלפים מאיתנו עמדו לחדול מלהיות שבויי מלחמה.

ובצד השני של השדה עמדו אלפי חיילים רוסים ופולנים ויוגוסלבים וכולי, וחיילים אמריקנים שמרו עליהם. החילופים היו בגשם, אחד כנגד אחד. או'הר ואני טיפסנו לאחוריה של משאית אמריקנית עם רבים אחרים. לאו'הר לא היו שום מזכרות. כמעט לכל אחד היתה מזכרת. לי היתה חרב-שרד של הלוּפטוַואפֶה. היא עדיין בידי. למטורף האמריקני הקטן, שאני מכנה בספר זה בשם פול לָזָרוֹ, היתה קופסה מלאה יהלומים, אבני ברקת ואבני אודם וכולי. הוא נטל אותם מאנשים מתים במרתפים של דרזדן. ככה זה.

אנגלי מטומטם, שאיבד את כל שיניו אי-שם, החזיק את המזכרת שלו בשק. השק נח על כפות רגלי. מדי פעם בפעם הוא היה מציץ לתוך השק, מגלגל את עיניו, מצדד את צווארו הכחוש בניסיון ללכוד אנשים המתבוננים בחמדנות בשק שלו. ואז היה מקפיץ את השק על כפות רגלי.

חשבתי שההקפצות האלה מקריות, אבל טעיתי. הוא היה מוכרח להראות למישהו מה יש לו בשק, והוא החליט שהוא יכול לבטוח בי. הוא לכבד את מבטי, קרץ, פתח את השק. היה בו דגם גבס של מגדל אייפל. הוא היה צבוע זהב. ובתוכו היה שעון.

"זה דבר מדהים," הוא אמר.

והוטסנו למחנה נופש בצרפת, והאכילו אותנו שוקולד, מילקשייקים ומאכלים עשירים אחרים עד שנעטפנו כולנו בשוּמן של תינוקות. אז נשלחנו הביתה, ואני נשאתי לאישה נערה חמודה, גם היא עטויה שוּמן תינוקית.

ונולדו לנו תינוקות.

וכולם גדלו מאז, ואני נאד זקן עם הזיכרונות שלו והפּול-מול שלו. קוראים לי יון יונסין, ואני עובד בוויסקונסין, ואני עובד שם בניסור.

לפעמים אני מנסה לטלפן לידידות ישנות מאוחר בלילה, אחרי שאשתי שוכבת לישון. "מרכזנית, אולי תוכלי להשיג לי את המספר של גברת זאת-וזאת. אני חושב שהיא גרה במקום כזה-וכזה."

"אני מצטערת אדוני, היא לא מופיעה."

"תודה, מרכזנית. תודה על הטרחה."

ואני מוציא את הכלב, או מכניס אותו, ואנחנו משוחחים קצת. אני מראה לו שאני מחבב אותו, והוא מראה לי שהוא מחבב אותי. לא אכפת לו מריח גז החרדל בניחוח ורדים.

"אתה בסדר, סנדי," אני אומר לכלב, "אתה יודע את זה, סנדי? אתה בסדר גמור."

לפעמים אני פותח את הרדיו ומאזין לתוכניות מלל מבוסטון או מניו יורק. כאשר אני מרבה בשתייה אינני יכול לסבול מוזיקה מתקליטים.

במוקדם או במאוחר אני נכנס למיטה, ואשתי שואלת אותי מה השעה. היא תמיד צריכה לדעת מה השעה. לפעמים אני לא יודע, ואני אומר, "מאיפה לי לדעת?"

לפעמים אני חושב על ההשכלה שרכשתי. אחרי מלחמת העולם השנייה למדתי תקופת מה באוניברסיטה של שיקאגו. הייתי סטודנט במחלקה לאנתרופולוגיה. בימים ההם לימדו שם שאין שום הבדל בין אדם לאדם. אולי הם עדיין מלמדים את זה.

דבר נוסף שהם לימדו היה שאין אדם מגוחך או רע או מעורר סלידה. זמן קצר לפני מותו אמר לי אבי, "אתה יודע, אף פעם לא כתבת סיפור שיש בו נבל."

סיפרתי לו שזה אחד הדברים שלמדתי באוניברסיטה אחרי המלחמה.

במקביל ללימודי האנתרופולוגיה עבדתי ככתב לענייני משטרה בסוכנות ידיעות מפורסמת בשיקאגו תמורת עשרים ושמונה דולר לשבוע. פעם אחת העבירו אותי מתורנות לילה לתורנות יום, כך שעבדתי שש-עשרה שעות רצופות. כל העיתונים בעיר העסיקו אותנו, וכן האֵיי-פּי והיוּ-פּי וכל אלה. והיינו מסקרים את בתי המשפט ותחנות המשטרה ומכבי האש ומשמר החופים שליד אגם מישיגן וכל זה. היינו קשורים למוסדות שהעסיקו אותנו בצינורות פּנֵיאוּמָטיים, שנמתחו מתחת לרחובות שיקאגו.

כתבים היו מעבירים בטלפון את כתבותיהם אל כתבנים שהרכיבו אוזניות, והכתבנים היו משכפלים את הסיפורים בסטנסיל על דפי שכפול. הסיפורים המשוכפלים נדחסו לתוך מחסניות של פְּליז וקטיפה, שהצינורות הפניאומטיים בלעו אותן. הכתבים והכתבנים הקשוחים ביותר היו נשים, שאיישו משרות אלו כשהגברים הלכו למלחמה.

ואת הסיפור הראשון שסיקרתי היה עלי להכתיב בטלפון לאחת מאותן נשים חייתיות. זה היה על חייל משוחרר צעיר שעבד בתחזוקת מעלית ישנה בבניין משרדים. דלת המעלית בקומה הראשונה היתה עשויה סבכת ברזל מעוטרת. קיסוס ברזל התפתל בתוך חריריה. היה שם שריג ברזל, ושני תוכי ברזל קיננו עליו.

החייל המשוחרר הזה החליט לרדת במעלית למרתף וסגר את הדלת והתחיל לרדת, אבל טבעת הנישואין שלו נתפסה בכל העיטורים. וכך הונף לחלל, רצפת המעלית צנחה תחת רגליו וגג המעלית מחץ אותו. ככה זה.

אז סיפרתי את הסיפור בטלפון, והאשה שעמדה להכין עותק סטנסיל שאלה אותי, "מה אמרה אשתו?"

"היא עוד לא יודעת," אמרתי, "זה קרה רק עכשיו."

"טלפן אליה ותקבל תגובה."

"מה?"

"תגיד לה שאתה קפטן פִין מהמשטרה. תגיד לה שיש לך חדשות עצובות. תן לה את החדשות ותראה מה היא תגיד."

עשיתי את זה. היא אמרה מה שפשר היה לצפות שתאמר. היה שם תינוק. וכולי.

כשחזרתי למשרד שאלה אותי הכתבנית, רק בשביל ההשכלה שלה, איך נראה הבחור המעוך כשהוא נמעך.

סיפרתי לה.

"זה הטריד אותך?" היא אמרה. היא אכלה שוקולד "שלושת המוסקיטרים".

"שטויות, ננסי," אמרתי. "ראיתי המון דברים גרועים יותר במלחמה."

אפילו אז הייתי אמור להיות עסוק בכתיבת הספר על דרזדן. זאת לא היתה הפצצה מפורסמת אז באמריקה. לא הרבה אמריקנים ידעו עד כמה הא היתה נוראה יותר מהירושימה, למשל. גם אני לא ידעתי. לא היתה לכך פרסומת רבה.

קרה שסיפרתי לפרופסור אחד מהאוניברסיטה של שיקאגו, במסיבת קוקטייל, על ההפצצה שראיתיה במו עיני, על הספר שאני עתיד לכתוב. הוא היה חבר במשהו שנקרא "אגודה למחשבה חברתית". הוא סיפר לי על מחנות הריכוז, ואיך הגרמנים הכינו סבון ונרות מחֵלב של יהודים מתים וכולי.

כל מה שיכולתי להגיד היה, "אני יודע, אני יודע, אני יודע."

מלחמת העולם השנייה עשתה באמת את כולם קשוחים יותר. ואני נעשיתי לאיש יחסי ציבור בחברת ג'נרל אלקטריק בשֶנֶקטאדי, ניו יורק, והתנדבתי למכבי האש בכפר אַלפּלוס, שבו קניתי את ביתי הראשון. המעביד שלי שם היה אחד האנשים הקשוחים ביותר שאני מקווה לפגוש אי פעם. בעבר היה סגן-אלוף ליחסי ציבור בבולטימור. כשהייתי בשנקטאדי הוא הצטרף לכנסייה ההולנדית הרפורמית, כנסייה קשוחה, באמת.

לפעמים היה שואל אותי בבוז מדוע לא נעשיתי קצין, כאילו עשיתי משהו רע.

אשתי ואני איבדנו את שוּמן התינוקות שלנו. היו אלה שנותינו הכחושות. היו לנו המון חברים מבין החיילים המשוחררים הכחושים ונשיהם הכחושות. החיילים המשוחררים הנחמדים ביותר בשנקטאדי, חשבתי אז, הטובים והמשעשעים ביותר, השונאים את המלחמה ביותר, הם אלה שלחמו באמת.

כתבתי לחיל האוויר אחר כך, ביקשתי פרטים על הפצצת דרזדן, מי הורה לבצעה, כמה מטוסים השתתפו בה, מדוע עשו זאת, מה היו התוצאות המיוחלות וכולי. השיב לי אדם שטיפל, כמוני, ביחסי ציבור. הוא אמר שהוא מצטער, אבל המידע הזה עדיין מסווג כסודי ביותר.

קראתי את המכתב באוזני אשתי ואמרתי, "סודי? אלוהים – ממי?"

היינו "פדרלאסטים בינלאומיים מאוחדים" בימים ההם. אינני יודע מה אנחנו היום. טַלפּנים, אני חושב. אנחנו מטלפנים הרבה, או לפחות אני, מאוחר בלילה.

כמה שבועות אחרי שטילפנתי לחבר לנשק שלי, ברנרד ו' או'הר, נסעתי באמת לראות אותו. מן הסתם זה היה ב-1964 בערך – השנה שלפני התערוכה העולמית בניו יורק. Eheu, fugaces labuntur anni. קוראים לו יון יונסין. היה היה בחור אנגלי.

לקחתי אתי שתי ילדות קטנות, את בתי נני ואת חברתה הטובה ביותר, אליסון מיצ'ל. הן מעולם לא יצאו מחוץ לקייפ קוד. כשראינו נר היה עלינו לעצור, כדי שהן יוכלו לעמוד על ידו ולהרהר בו זמן מה. הן מעולם לא ראו מים בצורה המוארכת, הצרה וחסרת המלח הזאת. הנהר היה ההדסון. היו שם קרפיונים ואנחנו ראינו אותם. הם היו ענקיים כמו צוללות אטומיות.

ראינו גם מפלי מים, יובלים מדלגים מעל צוקים לעמק דֶלאוור. היו דברים רבים להיעצר לראותם – ושוב הגיע הזמן לנסוע, תמיד זמן לנסוע. הילדות הקטנות לבשו שמלות חג לבנות ונעלי חג שחורות, כך שזרים יכלו לדעת מיד כמה נחמדות הן. "הגיע הזמן לנסוע, ילדות," הייתי אומר. והיינו נוסעים.

והשמש שקעה ואכלנו ארוחת ערב במסעדה איטלקית, ואז דפקתי על דלת בית האבן היפה של ברנרד ו' או'הר. בידי נשאתי בקבוק של ויסקי אירי כמו פעמון שולחן.

פגשתי את אשתו הנחמדה, מרי, שלה אני מקדיש ספר זה. אני מקדיש אותו גם לגרהרד מילר, נהג המונית מדרזדן. מרי או'הר היא אחות מוסמכת, וזה דבר חביב מאוד לאישה להיות.

מרי התפעלה מאוד משתי הילדות שהבאתי, חיברה אותן אל ילדיה שלה ושלחה את כולם למעלה, לשחק ולראות טלוויזיה. רק אחרי שהילדים הסתלקו הרגשתי שמרי איננה מחבבת אותי, או איננה מחבבת משהו הקשור בלילה הזה. היא היתה מנומסת אבל צוננת.

"יש לכם בית חביב ונעים," אמרתי, והוא באמת היה כזה.

"סידרתי לי בית שבו אתה יכול לדבר בלי שמפריעים לך," אמרה.

"טוב," אמרתי, ובעיני רוחי ראיתי שתי כורסאות עור ליד האח בחדר מחופה עץ, שבו שני חיילים ותיקים יכולים לשתות ולשוחח. אבל היא לקחה אותנו למטבח. היא הציבה שני כיסאות זקופי מסעד ליד שולחןהמטבח המצופה חרסינה לבנה. בשולחן השתקף אור צעקני שבהק מעל מנוּרה של מאתיים ואט. מרי הכינה חדר ניתוח. היא הניחה רק כוס אחת על השולחן, בשבילי. היא הסבירה שמאז המלחמה או'הר אינו יכול לשתות חומר חריף.

ואז התיישבנו. או'הר היה נבוך אבל לא אמר לי מה לא בסדר. לא יכולתי לתפוס מה בי היה יכול להרתיח כל כך את מרי. הייתי איש משפחה. התחתנתי רק פעם אחת. לא הייתי שתיין. לא עשיתי שום עוול לבעלה במלחמה.

היא מזגה לעצמה קוקה-קולה והקימה רעש גדול כשדפקה את מגש קוביות הקרח בתוך כיור פלדת האל-חלד. אז היא הלכה לחלק אחר של הבית. אבל עדיין לא ישבה בשקט. היא שוטטה בכל פינות הבית, פתחה וטרקה דלתות, ואף הזיזה רהיטים כדי לשכך את חמתה.

שאלתי את או'הר מה אמרתי או עשיתי שגרם לה להתנהג ככה.

"זה בסדר," הוא אמר, "אל תדאג. אין לזה שום קשר אליך." זה היה חביב מצידו. הו שיקר. זה היה קשור אלי מאוד.

אז ניסינו להתעלם ממרי ולהיזכר במלחמה. לגמתי כמה לגימות מן המשקה שהבאתי. ציחקקנו וגיחכנו לנו, כאילו סיפורי המלחמה שבים ובאים אלינו, אבל איש מאיתנו לא היה יכול להיזכר ממש במשהו. או'הר זכר בחור אחד שהכניס לתוכו המון יין בדרזדן, לפני שהופצצה, ונאלצנו להביא אותו הביתה במריצה. זה לא היה מספיק כדי לכתוב על כך ספר. אני זכרתי שני חיילים רוסים שבזזו בית חרושת לשעונים. היתה להם עגלת סוסים מלאה בשעונים. הם היו עליזים ושיכורים. הם עישנו סיגריות ענקיות שגילגלו מנייר עיתונים.

זה היה בערך הכול בקשר לזיכרונות, ומרי עדיין הקימה רעש. לבסוף היא חזרה למטבח בשביל עוד קוקה קולה. היא הוציאה עוד מגש קרח מהמקרר ודפקה אותו בכיור, אפילו שכבר היו בחוץ הרבה קוביות.

ואז היא פנתה אלי כדי שאראה כמה היא כועסת, ואדע שהכעס מכוון אלי. היא דיברה אל עצמה כל הזמן, ומה שאמרה היה אפוא רק קטע משיחה ארוכה יותר. "הייתם רק תינוקות אז!" אמרה.

"מה?" אמרתי.

"הייתם רק תינוקות במלחמה – כמו אלה שכאן למעלה!"

ניענעתי בראשי לאות הסכמה. היינו בתולים מטופשים במלחמה, ממש בסוף הילדוּת.

"אבל אתה לא מתכוון לכתוב על זה ככה, נכון שלא." זאת לא היתה שאלה. זאת היתה האשמה.

"אני – אני לא יודע," אמרתי.

"אבל אני יודעת," אמרה. "אתה תעמיד פנים שהייתם אנשים ולא תינוקות, ובקולנוע ישחקו את התפקיד שלכם פרנק סינטרה וג'ון ויין או מישהו אחר מהזקנים המגעילים האלה, מחרחרי המלחמות הזוהרים. והמלחמה תיראה ממש נהדרת, ובגלל זה יהיו לנו עוד הרבה מלחמות. ובכולן יילחמו תינוקות כמו התינוקות כאן למעלה."

ואז הבנתי. המלחמה היא שהכעיסה אותה כל כך. היא לא רצתה שהתינוקות שלה או התינוקות של כל אחד אחר ייהרגו במלחמות. והיא חשבה שספרים וסרטים מעודדים מלחמות במידת מה.

אז הושטתי לה את ידי הימנית והבטחתי: "מרי," אמרתי, "אני לא חושב שהספר שלי ייגמר אי פעם. כבר כתבתי בטח חמשת אלפים עמודים וזרקתי את כולם. אבל אם אי פעם אגמור את הספר, אני נותן לך מילת כבוד: לא יהיה בו שום תפקיד לפרנק סינטרה או לג'ון ויין.

"אגיד לך מה," אמרתי, "אקרא לספר 'מסע הצלב של הילדים'."

אחרי זה היא היתה לידידתי.

או'הר ואני ויתרנו על רעיון הזיכרונות, הלכנו לסלון ודיברנו על עניינים אחרים. התעוררה בנו סקרנות בנוגע למסע הצלב האמיתי של הילדים, אז או'הר פתח ספר שהיה בידיו, "תעתועים פופולריים מופלאים וטירוף המונים", מאת צ'רלס מ'קיי, ד"ר למשפט. הספר ראה אור לראשונה בלונדון ב-1841.

מ'קיי הביע דעה שלילית על כל מסעי הצלב. מסע הצלב של הילדים נראה לו רק קצת יותר מושחת מעשרת מסעי הצלב של המבוגרים. או'הר קרא בקול את העמוד הנפלא הבא:

"בדפיה הקודרים מספרת לנו ההיסטוריה שהצלבנים לא היו אלא אנשים בורים ופראים, שהגיעה אותם קנאוּת חסרת פשרות, שדרכם היתה רצופה דם ודמעות. לעומת זאת מרחיבה הרומנטיקה בדבר אדיקותם וגבורתם, ומציירת בצבעיה הבוהקים והמלהיבים ביותר את מעלותיהם ורוחב לבם, את הכבוד בן האלמוות שזכו בו ואת השירות הגדול שעשו למען הנצרות."

ואז קרא או'הר את המילים האלה: "ומה היו התוצאות המרשימות של המאבקים האלה? אירופה ביזבזה מיליונים מאוצרותיה ואת דמם של שני מיליון מבניה; וקומץ אבירים שוחרי ריב ומדון נטלו חזקה על פלשתינה כמאה שנים!"

ממ'קיי למדנו שמסע הצלב של הילדים החל ב-1213, כאשר שני נזירים הגו את הרעיון לגייס צבאות של ילדים בגרמניה ובצרפת ולמכור אותם לעבדים בצפון אפריקה. שלושים אלף ילדים התנדבו במחשבה שהם הולכים לפלשתינה. "ודאי היו אלה, לרוב, ילדים עזובים שמילאו את הערים הגדולות, חיו חיי פשע ותעוזה" – אומר מ'קיי – "והיו נכונים לכול."

האפיפיור אינוֹצֶנטיוּס השלישי חשב גם הוא שהילדים הולכים לפלשתינה, והיה נפעם. "ילדים אלה מתעוררים בזמן שאנו נרדמים!" אמר.

רוב הילדים הובלו ממרסיי, וכמחציתם טבעו באוניות שנטרפו בדרך. השאר הגיעו לצפון אפריקה ונמכרו לעבדים.

בשל אי-הבנה כלשהי התייצבו כמה ילדים בגנואה, שבה לא חיכתה להם שום ספינת עבדים. אנשים טובים חקרו אותם בחביבות, נתנו להם אוכל, מחסה, מעט כסף ועצות למכביר, ושלחו אותם חזרה הביתה.

"הידד לאנשי גנואה הטובים," אמרה מרי או'הר.

באותו לילה ישנתי באחד מחדרי הילדים. או'הר הניח בשבילי ספר על השולחן למראשות המיטה. שם הספר: "דרזדן, היסטוריה, בימה וגלריה" מאת מרי אֶנדֶל. הוא ראה אור ב-1908 וההקדמה שלו מתחילה כך:

"נקווה שספרון זה יביא תועלת כלשהי. מטרתו להעניק לקהל קוראי האנגלית מבט ממעוף ציפור על דרזדן, איך הגיעה לגיבושה הנוכחי מבחינה ארכיטקטונית; ואיך התפתחה מבחינה מוזיקלית, הודות לגאוניותם של כמה מתושביה, עד לפריחתה הנוכחית; והוא מעורר תשומת לב לכמה מציוני הדרך הנצחיים באמנות, שבזכותם הגלריה של דרזדן היא מקום נכסף לשוחרי חוויות עמוקות."

המשכתי לקרוא מעט היסטוריה:

"ב-1760 צרו הפרוסים על דרזדן. בחמישה-עשר ביולי החלה הפגזת התותחים. בגלרית התמונות אחזה אש. רבות מהתמונות הועברו לקניגשטיין, אבל אחדות ניזוקו מרסיסי פגזים – בעיקר סבלה תמונתו של פרנצ'יה, 'טבילתו של ישו'. יתר על כן, המגדל המלכותי של קרויצקירכה, שמעליו נחזו תנועות האויב יומם ולילה, עלה בלהבות. לאחר מכן קרס תחתיו. בניגוד נמרץ לגורלה מעורר הרחמים של הקרויצקירכה עמדה הפראואנקירכה, שמקימורי כיפת האבן שלה ניתזו הפגזים הפרוסיים כמָטר. לבסוף נאלץ פרידריך לוותר על המצור, שכן נודע לו על נפילת ְגלאץ, נקודת התורפה במסע כיבושיו החדשים. 'עלינו להגיע לשלזיה, כדי שלא נאבד הכול.'

"החורבן בדרזדן היה עצום. כשהיה גתה סטודנט צעיר וביקר בעיר עדיין מצא בה חורבות עגומות: 'מכיפת פראואנקירכה ראיתי את החורבות העלובות הללו זרועות בתוך סדר עירוני נאה; שַמש בית התפילה שיבח באוזני את אמנותו של הבנאי שהקים את הכנסייה ואת כיפתה לקראת פורענות בלתי רצויה כך שתהיה מחוסנת בפני פצצות. אחר כך הצביע השמש הטוב על עיי החרבות מכל עבר ואמר אמירה לקונית מהורהרת: 'זאת פעל האויב!'"

למחרת בבוקר חצינו, שתי הילדות ואני, את נהר הדֶלאוור במקום שבו חצה אותו ג'ורג' וושינגטון. הלכנו לתערוכה העולמית בניו יורק, ראינו איך נראה העבר לפי גרסת וולט דיסני וחברת המכוניות "פורד", ראינו איך ייראה העתיד לפי הגרסה של חברת "ג'נרל מוטורס".

ושאלתי את עצמי על ההווה: מה רוחבו, מה עומקו, כמה ממנו אני יכול לשמור לעצמי.

אחרי כן לימדתי במשך שנים כתיבה יוצרת ב"סדנת הסופרים" המפורסמת שבאוניברסיטת איובה. נכנסתי לכמה צרות נהדרות במיוחד, ושוב יצאתי מהן. לימדתי אחר הצהריים. בבקרים כתבתי. אסור היה להפריע לי. עבדתי על ספרי המפורסם על דרזדן.

ואי אז באותם ימים החתים אותי איש נחמד ששמו סיימור לורנס על חוזה לשלושה ספרים, ואני אמרתי, "או-קיי, הראשון מן השלושה יהיה ספרי המפורסם על דרזדן."

ידידיו של סיימור לורנס קוראים לו "סם". ועכשיו אני אומר לסם: "סם – הנה הספר."

הוא כל כך קצר ומפוטפט ומבולבל, סם, מפני שאי-אפשר לומר שום דבר אינטליגנטי על טבח. כולם אמורים להיות מתים, לא לומר שום דבר לעולם ולא לרצות שום דבר לעולם. על הכול להיות דומם מאוד אחרי טבח, וזה כך תמיד, מלבד הציפורים.

ומה אומרות הציפורים? כל מה שיש לומר על טבח, דברים כמו "ציץ-צוויץ?"

אמרתי לבָנַי שבשום נסיבות אל להם לתת יד לטבח, ושידיעות על מעשי טבח באויביהם בל ימלאו אותם סיפוק או שמחה לאיד.

גם אמרתי להם לא לעבוד בחברה המייצרת אמצעֵי הרג המוניים, ולהביע את רגשי תיעובם כלפי אנשים הסבורים שאנו זקוקים לאמצעים כאלה.

כפי שאמרתי: חזרתי באחרונה לדרזדן עם ידידי או'הר. התגלגלנו מצחוק בהמבורג ובברלין המערבית ובברלין המזרחית ובווינה ובזלצבורג ובהלסינקי וגם בלנינגרד. זה היה בריא מאוד בשבילי מפני שקלטתי המון רקע אותנטי לסיפורים שאמציא ושאכתוב מאוחר יותר. אחד מהם יהיה "בארוק רוסי" ואחר יהיה "לא לְנַשק" ועוד אחד יהיה "מרזח הדולרים" ועוד אחד יהיה "אם תרצה התאונה" וכולי.

וכולי.

מטוס של "לופטהאנזה" היה אמור לטוס מפילדלפיה לבוסטון ומשם לפרנקפורט. או'הר עמד לעלות עליו בפילדלפיה ואני בבוסטון, ומשם התכוונו לטוס יחד. אבל בבוסטון היתה סערה, והמטוס טס ישירות מפילדלפיה לפרנקפורט, ואני הפכתי ללא-איש בערפל הבוסטוני, ו"לופטהאנזה" שמה אותי בלימוזינה עם עוד כמה לא-אנשים ושלחה אותנו למוטל לבלות לא-לילה.

הזמן לא זז. מישהו שיחק בשעונים, לא רק בשעונים החשמליים אלא גם בשעונים הרגילים. המחוג השני בשעון שלי יפרפר פעם אחת, ותחלוף שנה, ואז הוא יפרפר פעם נוספת.

לא יכולתי לעשות דבר בעניין זה. כיצור אנוש עלי להאמין למה שֶמוֹרים שעונים – ולוחות שנה.

היו איתי שני ספרים שהתכוונתי לקרוא במטוס. אחד היה "מילים אל הרוח" מאת תיאודור רותקה וזה מה שמצאתי בו:

אני מתעורר כדי לישון, ונוטל את ערוּתי לאט.

אני חש בגורלי בדברים שאינני ירא מהם.

ותוך כדי הליכה אני לומד לאן מועדות פני.

הספר השני הוא "סֶלין וחזונו" מאת אריקה אוסטרובסקי. סלין היה חייל צרפתי אמיץ במלחמת העולם הראשונה – עד שנסדקה גולגולתו. אחרי כן לא הצליח לישון, וראשו הָמה רעשים. הוא נעשה רופא, ביום היה מטפל בעניים וכל הלילה כתב רומנים גרוטסקיים. שום אמנות אינה אפשרית בלי מחול עם המוות, כתב.

"האמת היא מוות," כתב. "לחמתי נגדו היטב ככל שיכולתי... רקדתי איתו, קלעתי לו זרים, חגתי איתו בוואלס... קשרתי לו סרטים, דיגדגתי אותו..."

בעיית הזמן רדפה אותו. מרת אוסטרובסקי הזכירה לי את הסצנה המדהימה ב"מוות בתשלומים", שבה מנסה סלין לעצור את המולת ההמון ברחוב. הוא זועק מעל גבי הנייר, "עיצרו בהם... אל תניחו להם לזוז כלל... כך, הקפיאו אותם... אחת ולתמיד!... כך שלא ייעלמו עוד!"

דיפדפתי בתנ"ך שבחדרי במוטל בחיפוש אחר סיפורים על חורבן גדול. "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה," קראתי, "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש מאת ה' מן השמים; ויהפוך את הערים האל ואת כל הכיכר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה."

ככה זה.

היו אלה אנשים מתועבים בשתי הערים הללו, כידוע לכול. לָעולם היה טוב יותר בלעדיהם.

ואשת לוט צוּותה, כמובן, לא להביט לאחור, אל המקום שבו חיו כל האנשים האלה, המקום שבו עמדו בתיהם. אבל היא אכן הביטה לאחור, ואני אוהב אותה בשל כך, מפני שזה כל כך אנושי.

ועל כן נהפכה לנציב מלח. ככה זה.

אנשים אינם אמורים להביט לאחור. אני בהחלט איני מתכוון לעשות זאת עוד.

גמרתי עתה את ספר המלחמה שלי. הספר הבא שאכתוב יהיה מלא עליצות.

הספר הזה הוא כישלון, והיה אמור להיות כישלון, מפני שנכתב בידי נציב מלח. הוא מתחיל כך:

שִמעו:

בילי פּילגרים נותק מן הזמן.

הוא נגמר כך:

ציץ-צוויץ?