לבּי במזרח
אורי יסעור הוזמן השבוע לחגיגות המימונה. בין מופלטה למופלטה הוא מנצל את ההזדמנות להגג על הפער בין חילוניות למסורתיות, ומנסה אגב כך לעורר את השד העדתי
בדרך חזרה ממגדל העמק הרהרתי דווקא בליל הסדר. בשנים האחרונות נדמה שהסדרים אצלנו הולכים ומתקצרים. רוב הברכות מושמטות, השירים מזורזים, הסיפורים מן המִשנָה על יוסֵי הגלילי וחבריו נערכים מחדש. חוץ מ'מה נשתנה' ו'והיא שעמדה' – ניכרים פגעי הזמן בכל חלקי ההגדה.
הסיבה לכך נראית ברורה, והיא העדרה של סיבה לנהוג אחרת. מדוע בכלל קורא החילוני הממוצע בהגדה? מדוע מונחת צלחת סדר-הפסח במרכז השולחן? ההסברים לכך הולכים ומקלישים עם השנים. הפופולרי שבהם הוא 'בשביל הילדים', ואפשר שהילדים של היום מעוניינים פחות במחוות מעין אלה. ייתכן שדווקא ההורים הם אלו שעייפה נפשם מחזרה על טקסטים תנאיים ואמוראיים.
כך או אחרת, ההגדה מתקצרת, אולם מעטים מרהיבים עוז לבטלה כליל. וכך נוצרת לה העֶמדה המסורתית ביותר בלילות-סדר חילוניים, והיא השובבות המעושה. רוצה לומר: אני יודע שזה קשקוש אבל מכריחים אותי לקחת בזה חלק, אז אני משתף פעולה עם קריצה. ואם נדבקו לי העמודים זה לזה ומעבדים היינו עברתי ישירות לחכם מה הוא אומר, אזי זכינו שקרבנו המקום לשעת הקניידלעך, וכל המרבה הרי זה משובח.
הצהרה על הגבלת אחריות
וקניידלעך על שום מה? על שום שנדמה לי שגישה זו כלפי ליל הסדר אופיינית יותר לבני עדות הגפילטע ופחות לשלומי אמוני החריימה. והנה כבר צעדתי ברגל גסה אל תוך שדה המוקשים הקרוי עדתיות.
אין לך דבר פחות פוליטיקלי קורקט היום מלדבר על זהות יהודית-עדתית. הרפלקס המותנה של כמה מקוראי ("השד העדתי") כבר נדרך וממתין למעידתי. אך אף על פי כן, נדמה שלמרות הנראטיב ההיתוכי, העדתיות עדיין מהווה אלמנט מרכזי בזהותם של בני הדור השלישי לחברה בישראל.
ראשית, אם כן, אצהיר קבל עם (ועדה), כי איני חושב שיש יתרון כלשהו לבני עדה זו על עדה אחרת. אזהיר גם כי כתבה זו מציגה אפיונים של קבוצות אנשים שונות, ואלו מטבע הדברים נגועים בהכללות גסות. עתה, אחרי שהסרתי מעלי חשש לתביעות משפטיות, אומר רק זאת: בדרך חזרה הביתה הרהרתי בלילות הסדר של משפחתי, כי חגיגות המימונה במגדל העמק היו משהו אחר לגמרי.
גן סאקר זה לא כאן
אחת מטובות ההנאה היחידות שצמחו לי מסדרת כתבות זו היא הזמנה לחגיגות המימונה בבית משפחת בן-חיים במגדל העמק. להזמנה זו זכיתי בעקבות סדרת התכתבויות בנושא זהות יהודית עם בן המשפחה, אבי (שסיפורו האישי מעניין בפני עצמו, ויזכה אי"ה לכתבה נפרדת).בדרך צפונה האזנתי לאולפן המימונה בגלי צה"ל. השדרנית הצעירה שאלה את אחד מראשי עיירות הפיתוח על מידת האותנטיות של החגיגות השנה. מילה חשובה, אותנטיות. שעה קלה לאחר מכן מצאתי את עצמי, כמיטב הקלישאה, לועס מופלטה עם דבש ולוגם וודקה עם מיץ תפוזים מכוס פלסטיק.
המימונה האחרונה שלי הייתה אי שם בתחילת שנות ה-80, כשאך בקושי הגעתי לגובהו של השולחן. כך שכל המושג שהיה לי על חגיגות אלו הגיע מתמונות אותם אירועים המוניים וזולים בגן סאקר או באולמי האופרה באשדוד, בהם מנהיגי מפלגת העבודה לדורותיהם חובשים תרבוש לראשם, עוטים ארשת אווילית על פניהם ובטוחים שבכך יזכו בקולות ה'עדה'.
רוצים קולות. העבודה במימונה (צילום: גיל יוחנן)
אך כמו שקורה בדרך כלל, המציאות שונה לגמרי מזו המשתקפת בטלוויזיה. החגיגות בבית משפחת בן-חיים היו אמנם רועשות ומלאות-המולה, אך למרות הדלת הפתוחה, האווירה הייתה משפחתית, אינטימית.
רגע השיא של הערב הוא טקס לישת הבצק. אם המשפחה עמדה עם הפיילה במרכז, כשכל בני המשפחה והאורחים עומדים סביבה. על כל פיסה שלקחה מן הבצק אמרה כמו לעצמה את שמו של אחד מבני המשפחה, על בניה, בנותיה, נכדיה וניניה. אף אחד לא יודע לפי איזה סדר היא מברכת כך את בני משפחתה, תוך כדי לישת הבצק, ויש האומרים כי החוקיות הזו משתנה מדי שנה. חיוך מסתורי נמשח על פניה עד שסיימה לציין כל אחד ואחד מבני השבט (הפעם, אגב, קראה בשם הבנים והבנות בנפרד).
קנאת אחים
אז מה עובר בראשו של אשכנזי שהולך למימונה? קודם כל, הוא מקנא.
מקנא כי סגנון כזה של משפחתיות נראה לו עדיף על זה שלו (הוא יודע אמנם שלדביקות ולשבטיות יכול להיות גם מחיר, אבל כאורח לרגע הוא יוכל להרשות לעצמו שלא להרהר באפשרותם של הצדדים השליליים).
מקנא כי הוא אפילו לא מצליח לדמיין את סבתו מרדדת את הבצק לקול צהלולים, ונושאת אחר כך את הקערה על ראשה. כי הוא יודע שכל קרובי משפחתו, כולל הוא בעצמו, מחושבים מדי כדי להביע שמחה מסוג זה בצוותא. כי הוא יודע שכל השתתפות פעילה בטקס זה, שנראה לו מרגש כמתבונן מהצד, תביא אותו לידי מבוכה. והרי ידוע שמבוכה היא אויבתה הגדולה של האותנטיות.
הו, אותנטיות קדושה!
הישמרו לכם מאדם המקונן על אובדנה של האותנטיות. יש לה, לקנאה, מערכת יחסים מורכבת מאד עם רגשי-עליונות והתנשאות. אין דבר קל יותר מליפול למלכודת לה נופלים בני תרבות המערב מזה מאות בשנים – להתייחס למסורת ה'ילידית' כאל פולקלור, כאל קרנבל (או גרוע מזה, כאל מוצר עובר לסוחר. עיין ערך אירוח בדואי אותנטי או ארוחת בוקר גלילית אותנטית).לא בכדי שאלה הנערה הגלגלצי"ת על מידת האותנטיות של החגיגות. האם היה עולה על דעתו של מישהו להרהר בדבר האותנטיות של חגיגות ראש השנה? מסיבות חנוכה? מדוע אין אותנטיות אשכנזית?
ובכן, יש. או לפחות הייתה. אבל תהליך החילוניזציה והציוניזציה שעברנו השכיח אותה לחלוטין. אין לי מושג מה היו המנהגים של אבות אבותיי. בחברה לה אני שייך אין להם זכר. האוד המוצל היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא פסטיבל הכלייזמרים בצפת. וכן. גם האוכל. כלומר, הקניידלעך.
שולחן החג, אני מקנא (צילום: אמיר כהן)
ולכן, האותנטיות היא בעיקר צורך של היהודי החילוני-אשכנזי-בן-תרבות-המערב. וזאת מהסיבה הפשוטה שתחושת העדרה היא אחד המרכיבים הבולטים בזהותו.
"דומה שאדם חילוני באמת אינו יכול להשתתף בלב שלם בשום טקס", כתבה הסופרת גיל הראבן. "מידת הילדותיות הנדרשת... אבדה לנו, ואולי טוב שכך. כשאנו מודעים לפעילות הסמלית... כשהאלים מסולקים מהסביבה, כל מה שנשאר הן תנועות חלולות, ומילים חלולות, ותחושה של מבוכה".
והרשו לי להוסיף, שברגע בו נולד הניכור, ירדה לעולם גם זוגתו הנאמנה, הכמיהה.
תחשוב בהיגיון
מדוע התפתח הניכור הזה? מכיוון שברקע התרבותי ובאופן החשיבה אליו גדלתי אין אפשרות ביניים. הבכורה תמיד ניתנת לחשיבה לוגית-רציונלית, ועל כן השאלה היחידה הרלוונטית היא האם אתה מאמין אם לאו.
מבחינה זו, גם החילוניות וגם האורתודוכסיה האירופית הן צמד תאומות סיאמיות שנולדו לתרבות המערב – אם אתה מאמין שתורה ניתנה למשה מסיני, שומה עליך לקבל עול מצוות ולדקדק בהן מאלף ועד תרי"ג. אם אינך מאמין, אז מה הטעם? איזה סיבה יש לשמור על נים מחוקותיו? מה העבודה הזו לכם? לכם ולא לו.
הציניות הפכה לחלק בלתי נפרד מהזהות היהודית החילונית. ככה זה כשהברירה היחידה היא בינה לבין רצינות תהומית. בניגוד לכך, בקרב רוב בני עדות המזרח, קיים מרחב בו נשמר יחס לא מנוכר למנהגי העבר, ויחד עם זאת העדר קבלה מלאה של קודקס ההלכה היהודי על כל רבדיו. ולזה יקרא מסורתיות.
ובכך הפכתי בראשי בשעות הקטנות של הלילה, בדרך חזרה למרכז הארץ: אין שום הגיון בלעשות משהו רק כי אביך או אמך עשו כן, אבל בהחלט יש בכך לא מעט יופי. החשיבה ההגמונית בחברה בה אנו חיים היא מערבית-רציונליסטית. חילוניים או דתיים, כולנו מגדירים את עצמנו כך, וכך גם מבדילים את עצמנו משכנינו שמעבר לגבול. מהבחינה הזאת, המסורתיות מציעה דרך ביניים מאתגרת עבור החברה הישראלית. מהבחינה הזאת, האשכנזי במימונה חווה חוויה חתרנית.
נ.ב.
מה עתידה של המסורתיות? נבואה אחת גורסת שבסופו של דבר המודעות הפוסט מודרנית תגיע גם לכאן. שהילדים שרצו מסביב לשולחן האוכל, כבר מפתחים את זרעי הציניות כלפי המנהגים של הוריהם. "אני לא בטוח שהאחיות שלי יעשו מימונה בביתן, אחרי שהורי יגיעו ל-120", אומר אבי.
בקיץ הקרוב תתחתן אחותי היקרה עם בחיר ליבה, בן לאב ממוצא מרוקני ואם אשכנזיה. איך יראה ליל הסדר בביתם? אני מבטיח לחזור בעוד 10-20 שנים ולדווח (לפחות על המסורת המשפחתית מהדור שמעלינו, של אחים שלא מדברים זה עם זה, אני מתכוון לפסוח).
מחפש תשובה:
- פרק א': יוצאים למסע
- פרק ב': בבית חנן פורת
- פרק ג': אצל הרב פרומן
- פרק ד': התלמוד התל-אביבי
- פרק ה': שוטה הנבואה
- פרק ו': זכות הבחירה
- פרק ז': ירושלים של שמאלה
- פרק ח': מתוך המחנה
להתראות בשבוע הבא
טענות, רעיונות? כיתבו לאורי יסעור - ory.yassur@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
