10 הנהגים המטורפים בהיסטוריה
של הפורמולה 1. סתם כי זה נראה לנו יותר מעניין מההיסטוריה של האומגה 3
הפורמולה 1 היה מאז ומתמיד ספורט אריסטוקרטי, שלא מלכלכים בו את הידיים ובטח לא את הפה. נכון שהיצרים גועשים כשהמכוניות טסות ביותר מ־300 קמ"ש, והתחרותיות והאדרנלין מטפסים לרמות מטורפות, אבל הנהגים אמורים לשמור על קרירות ויקטוריאנית ואצילות אליזבתנית. ורובם אכן עושים את זה.
המזל הגדול הוא שלאורך השנים היו נהגים שלא התאימו לכללי ההתנהגות המוקפדים האלה. ולמרות שברני אקלסטון, הבוס הגדול של הענף, אולי לא יודה בזה - מי שנותן לספורט הזה את הצבע, הדרמה והזוהר הם לא כל החננות שעטופים בסרבל ובקסדה אלא הטיפוסים הקיצוניים, המוזרים והמטורפים. האנשים שבלעדיהם הפורמולה 1 היה לא רק הספורט הכי יקר, אלא גם הכי משעמם בעולם. אז הנה הם, הפסיכים.
1. הסטלן: ג'יימס האנט
תסלחו לי מראש על הפיוטיות, אבל ג'יימס האנט הוא בלי ספק הדמות הכי ססגונית שאי פעם חבשה קסדה במסלולי הפורמולה 1. הוא היה הג'יימס דין של עולם המירוצים, הג'ורג' בסט של המסלול, וכל 45 שנות חייו הקצרים היו מסיבה אחת גדולה.
עד שנפטר ב־93', האנט הספיק לשתות לא מעט ולעשות לא מעט, בעיקר בלונדיניות משובחות שהוא החליף בקצב רצחני. הוא היה מופיע לאירועים רשמיים בג'ינס וברגליים יחפות, מתייצב במסעדות יוקרה בלונדון עם אוסקר, הכלב האלזסי שלו, מעשן גראס ומספר את זה לכל העולם. גם במסלול היה קשה להתעלם מהכריזמה שלו, או מהמדבקה שהיתה לו על הסרבל: "סקס - ארוחת בוקר של אלופים". בין המסיבות ומחוץ לשעות ההגה הוא העביר את הזמן על החוף במארבייה, שם היה ביתו.
למרות אורח החיים הזה, האנט היה נהג פנטסטי. הוא ניצח בעשרה מתוך 93 המירוצים שבהם השתתף בין 73' ל־79', וזכה באליפות העולם ב־76'. באותה שנת אליפות, אגב, היריב הכי גדול שלו היה אחד מחבריו הקרובים, האוסטרי ניקי לאודה. עוד חבר קרוב היה הנהג השוודי רוני פיטרסון, שסיים את חייו על המסלול. רצה הגורל שדווקא האנט היה זה שחילץ אותו מהמכונית הבוערת בגראנד־פרי של איטליה ב־78'. למחרת פיטרסון מת מפצעיו, והאנט לקח את זה קשה מאוד.
בכלל, היו לא מעט קשיים בחיים של האליל הזה. בעיקר האלכוהוליזם. אבל בסופו של דבר נראה שהוא הצליח להתמודד עם המחלה, ובהמשך אפילו התברגן. אחרי הפרישה מהמירוצים הוא התרכז בקריירת טלוויזיה מוצלחת, חי בזוגיות יציבה עם חברתו הלן ושני הבנים שנולדו להם, גידל תוכים, רכב על אופניים ונהג בוואן גדול. אלא שדווקא בפאזה הרגועה הזאת - וליתר דיוק, רק כמה שעות אחרי שירד על ברכיו והציע להלן טבעת - הוא מת מהתקף לב.
2. ההרפתקן: אדי ארווין
כבר במירוץ הפורמולה 1 הראשון שלו, במסלול סוזוקה ביפן ב־93', אדי ארווין עשה בלגן. הוא נהג במכונית ג'ורדן כשהחליט לחסום את איירטון סנה, לא פחות ולא יותר, שהקדים אותו בהקפה שלמה. סנה, שהיה מין אלוהים בעיני עצמו, לא עבר על זה בשקט. אחרי המירוץ הוא נכנס למוסך של קבוצת ג'ורדן ופוצץ אגרוף בפרצוף של ארווין. וזה, כאמור, במירוץ הראשון בקריירה.
לארווין היה אמנם אופי הרפתקני שסיבך אותו בהמון תאונות ושערוריות, אבל אין ויכוח על זה שהוא היה נהג מאוד מהיר ומאוד מוכשר. ב־96' לקחה אותו פרארי כמספר שתיים למיכאל שומאכר, וב־99' הוא כמעט זכה באליפות העולם; במירוץ האחרון של העונה הוא היה הפייבוריט, אבל בסופו של דבר הביס אותו מיקה האקינן הפיני.
מחוץ למסלול הוא התרכז בעיקר בנשים, בין השאר בפמלה אנדרסון. אם זה מנחם אתכם, הרומן הזה לא נמשך הרבה זמן - ופמלה סיכמה את האירועים ב"אדי היה יותר מדי מתוק בשבילי". אבל ממש אין צורך לדאוג ל"קרייזי אדי" בעידן שאחרי אנדרסון. הוא ממשיך להחליף נשים כל חודש, ולא מתלונן. חוץ מזה, עוד לפני שהפך לנהג מקצועני הוא כבר היה מיליונר כבד. והיום? היום הוא האדם החמישי ברשימת עשירי צפון אירלנד, עם נכסים בשווי 160 מיליון ליש"ט.
3. הליצן: גרהארד ברגר
ב־14 שנותיו כנהג פורמולה 1, גרהארד ברגר לא זכה באליפות העולם. ולמרות זאת, הוא היה אחד הנהגים הפופולריים בסבב. השנים הטובות שלו היו בשלוש העונות ששימש נהג שני בקבוצת מקלארן, יחד עם חבר טוב בשם איירטון סנה. לרגע לא היה ספק מי הבכיר מבין השניים, מה שתרם כמובן לחברות העמוקה בין הליצן האוסטרי לאליל הברזילאי הקשוח.
בשלוש השנים האלה, בין 1990 ל־92', ברגר לא הפסיק למתוח את סנה ולהתעלל בו בסגנון כיתה ב'. למשל, לפני הגראנד־פרי של אוסטרליה הוא ריפד את המיטה שלו בבית המלון ב־12 צפרדעים ובנחש. סנה מצידו נקם כשהחביא גבינות עובש צרפתיות במזגן החדר של עמיתו. אבל המהלך הכי מוצלח רשום על שמו של ברגר: הוא החליף את התמונה בדרכון של סנה בתמונה של זין. הקטע הוא שסנה כמעט תמיד עבר את ביקורת הגבולות בלי לפתוח דרכון, אבל פעם אחת בטיסה לארגנטינה דרשו ממנו את כל כללי הטקס. השוטרים הארגנטינים לא חשבו שזה מצחיק. הם שלחו את סנה למעצר מינהלי של 24 שעות, מה שכמעט גרם לתקרית דיפלומטית בין ברזיל לארגנטינה.
בתגובה לעניין הזה, סנה הדביק את כל כרטיסי האשראי של ברגר בדבק מגע, אבל זאת בטח לא הסיבה לכך שהאוסטרי הסתבך בהמשך בצרות כלכליות. בשנים האחרונות הוא דווקא שיקם את עצמו, והיום הוא מחזיק בחצי ממניות קבוצת טורו־רוסו. מי שמחזיק ב־50 האחוז הנותרים הוא המיליארדר האוסטרי דידי מאטשיץ, הבעלים של "רד בול". חברה טובה.
4. המואר: איירטון סנה
עשר השנים של הברזילאי איירטון סנה על מסלולי הפורמולה 1 היו כנראה גם עשר השנים המרתקות והנפלאות ביותר של הספורט הזה. בין 1984 ל־1994 - אז נהרג על המסלול
באימולה - המירוצים הפכו מעניין של משוגעים לדבר לענף סופר־פופולרי, שהצליח להתמודד עם השלטון הבלתי מעורער של הכדורגל באירופה ובדרום אמריקה.
אלה היו השנים שבהן לקח סנה את אמנות נהיגת המירוצים לספירות אחרות, לא תמיד אנושיות. בכלל, האיש הזה תמיד נע בין העולם האמיתי והפיזי של הפרטים הטכניים, ובין העולם הרוחני והדתי. כמה פעמים אמר שהוא לא פוחד מהמוות כי הכל בידי האל, והוא באמת האמין שנהיגת מכונית פורמולה 1 היא הדרך שלו להתקרב אל האלוהות.
אלוהים או לא, סנה היה אולי הנהג האמיץ ביותר אי פעם על מסלולי המירוצים. לא היה בגוף שלו גרם אחד של פחד. זאת הסיבה שכל שאר הנהגים כל כך העריצו אותו, למרות היריבות והתחרות הקשה.
אבל סנה לא היה מלאך. גם הוא, כמו מיכאל שומאכר ונהגים גדולים אחרים, היה מוכן לפעמים לעשות הכל כדי לנצח. למשל התאונה המכוונת בסוזוקה ב־90', עם הצרפתי אלן "הפרופסור" פרוסט, שהקנתה לו את אליפות העולם השנייה שלו.
בניגוד לכל הנהגים ברשימה הזאת, סנה נהרג על המסלול כשהוא עושה את הדבר היחיד שעניין אותו בחיים. הוא מעולם לא התחתן, ולא היו לו ילדים. לגבי נשים, אומרים שהן לא ממש העסיקו אותו; תפרשו את זה איך שתרצו. "לנהוג, להתחרות - זה בדם שלי, זה חלק ממני, זה חלק מחיי. עשיתי את זה כל החיים וזה נמצא מעל כל דבר אחר שאני עושה", הוא אמר פעם. ואם היה נהג שהיה מחויב באופן הכי טוטאלי לספורט הזה, אין בכלל ספק שזה איירטון סנה.
5. השרוף: ניקי לאודה
ניקי לאודה, שנקרא גם "השרוף" בגלל הצלקות שנותרו על פניו אחרי התאונה הקשה שעבר ב־76', הוא אחד הנהגים הגדולים בכל הזמנים. עובדה: הוא זכה שלוש פעמים באליפות העולם.
גם היום, 22 שנה אחרי שפרש, הוא עדיין אחת הדמויות המוכרות ביותר בעולם הפורמולה 1. הוא נמצא בכל מירוץ על תקן פרשן של רשת הטלוויזיה הגרמנית RTL, חמוש בכובע המצחייה האדום שלו ובפרצוף המעוך והשרוף. אגב, קצת כמו דובי בן־גדליהו, אף אחד לא ראה אותו בלי הכובע הזה ב־30 השנים האחרונות.
הדרך המטאורית שלו התחילה ב־74'. קבוצת פרארי הימרה על הנהג האוסטרי שעד אז היה אלמוני למדי, וכעבור שנה כבר היה אלוף העולם. אבל הסיפור הגדול של לאודה התרחש כמובן ב־76', בתאונה המחרידה שכמעט סיימה את חייו.
המירוץ בנירברגרינג בקושי התחיל, וכבר בהקפה השנייה הפרארי של לאודה החליקה, כנראה בגלל תקלה במתלים, והתנגשה בפורד של ברט לאנגר. שתי המכוניות עלו באש. לאנגר הצליח להיחלץ מהרכב הבוער, אבל לאודה נותר תקוע בפנים ולא הצליח לצאת בכוחות עצמו.
לאחר כמה שניות הגיעו למקום הנהגים ארתורו מרצאריו וגאי אדוארדס. יחד עם לאנגר הם משכו מהמכונית את לאודה, שהיה אפוף כולו בלהבות. הבעיה היתה שעד החילוץ הוא נשרף בכל חלקי גופו, ונשם גזים רעילים. כשהוא איבד את ההכרה אחרי כמה דקות, לכולם היה ברור שזה הסוף. אפילו כומר הוזעק כדי לומר עליו מילים אחרונות.
אין מי שיכול להסביר איך בדיוק זה קרה, אבל לאודה פשוט התאושש בצורה לא אנושית. אחרי שישה שבועות בלבד הוא כבר ישב מאחורי ההגה בגראנד־פרי של איטליה, וסיים את המירוץ במקום הרביעי. ולמרות שהחמיץ שני מירוצים בזמן האשפוז, הוא לא היה מוכן לוותר על התואר העולמי. היה רק מכשול אחד: בזמן שעבר בינתיים, יריבו הגדול וחברו הטוב ג'יימס האנט צמצם את פער הנקודות ממנו.
לפני המירוץ האחרון של העונה ביפן לאודה הוביל בשלוש נקודות, אבל הגשם הכבד שירד באותו יום שכנע אותו לא להתגרות בגורל בפעם השנייה: הוא החליט לפרוש כבר אחרי שתי הקפות. האנט זכה באליפות העולם בהפרש של נקודה - ולאודה, במקום השני, נותר הגיבור הגדול של העונה.
6. השפוט: ברטראן גאשו
הקריירה הלא ממש משמעותית של ברטראן גאשו תיזכר בגלל תקרית אחת ב־91'. בשנה ההיא הצטרף הנהג הבלגי לקבוצת ג'ורדן הצעירה והדינמית, אבל ההתרחשויות הסוערות היו דווקא מחוץ למסלול. באחד הלילות החופשיים הוא נהג ברחובות לונדון, ונהג מונית אחד עצבן אותו. הוא לא חשב יותר מדי, תקף את הנהג באגרופים והתיז על פניו גז מדמיע.
בית המשפט שלח את גאשו לחודשיים מאסר, ואדי ג'ורדן, הבעלים של הקבוצה, היה מיואש. נותרו רק כמה ימים לגראנד־פרי של בלגיה, ולא היה לו נהג. ברגע האחרון הוא החליט להמר על גרמני צעיר ואלמוני בשם מיכאל שומאכר. זה היה הימור נבון.
אחרי חודשיים בכלא וארבעה מירוצים שעברו בלעדיו, גאשו השתחרר, אבל אדי ג'ורדן לא רצה לשמוע ממנו יותר. הוא עזב את המסלול, עבר להתעסק במשקאות אנרגיה בחברה שבבעלותו, ובזמנו הפנוי הוא מספר לכל העולם איך שומאכר חייב לו את תחילת הקריירה המפוארת שלו בפורמולה 1.
7. השרוט: מיכאל שומאכר
מיכאל שומאכר הוא אולי הנהג הטוב ביותר בכל הזמנים, ואולי שני רק לאיירטון סנה. זה לא משנה; בכל מקרה מדובר באחד הספורטאים הגדולים ביותר בהיסטוריה, וברור שהוא לא היה מגיע כל כך רחוק אם לא היתה לו שריטה בגודל כזה או אחר.
את ראשית הקריירה הוא אכן חייב לברטראן גאשו, שכאמור נזרק לכלא ימים ספורים לפני הגראנד־פרי ב־91'. וילי ובר, סוכנו האישי של שומאכר, שכנע את אדי ג'ורדן שהגרמני הצעיר מכיר מצוין את המסלול הבלגי. זה היה נכון: הוא באמת עשה אותו פעם אחת. על אופניים, אבל עשה.
אליפות העולם הראשונה של "שומי" היתה ב־94', כשנהג בקבוצת בנטון. זאת היתה עונה קשה. איירטון סנה מצא את מותו על המסלול, והרבה האשימו את שומאכר ברמאות. השיא היה במירוץ האחרון של העונה באוסטרליה, כשהגרמני התנגש בכוונה במכונית של דיימון היל, היחיד שעמד בינו ובין התואר. באופן מוזר לא נקטו נגדו שום צעד משמעתי, למרות הזעם המובן של היל ושל התקשורת הבריטית.
שלוש שנים לאחר מכן הוא ניסה את אותו תרגיל, הפעם במאבק ישיר מול ז'אק וילנב. אלא שהפעם הנהג הקנדי הצליח להתחמק מהפגיעה, סיים את המירוץ וזכה באליפות. דווקא במקרה הזה הוחלט להעניש את שומי בחומרה, לראשונה בתולדות הפורמולה 1: הוא נפסל לחלוטין, וכל הישגיו באותה עונה נמחקו.
השנים ההן עיצבו את תדמיתו של שומאכר כנהג חסר מעצורים, שיהיה מוכן לעשות הכל כדי לקטוף אליפות. אפילו בעונה שעברה, האחרונה שלו על המסלול, הוא לא התאפק: במקצה הדירוג לקראת הגראנד־פרי של מונטה קרלו הוא דומם את הפרארי שלו באמצע המסלול, וככה מנע מפרננדו אלונסו לקבוע את הזמן הטוב ביותר.
8. הכרות: אלכס זנארדי
צריך להיות משוגע כדי לחזור לנהוג ביותר מ־300 קמ"ש אחרי ששתי הרגליים שלך נקטעו בתאונת מסלול, ואלכס זנארדי הוא כנראה מטורף אמיתי. בכלל, תאונות קשות הן חלק בלתי נפרד מהסיפור המשפחתי של הנהג האיטלקי המיוחד הזה, שאחותו, שחיינית אולימפית, נהרגה בתאונת דרכים.
התאונה הקשה הראשונה שלו היתה בהכנות לגראנד־פרי של בלגיה ב־93'. הוא שכב חודשים בבית חולים, החמיץ את תחילת עונת 94', אבל התאושש וחזר באמצע העונה. האמת היא שהקריירה שלו בפורמולה 1 לא היתה מוצלחת במיוחד, אם כי הוא היה אחד הנהגים הבולטים בסבב ה"קארט" האמריקאי. אלא שב־15 בספטמבר 2001 זנארדי נאלץ לעצור. הוא הוביל את המירוץ בברנדנבורג, גרמניה, כשעצר ברחבת הטיפולים. כשניסה להשתלב בחזרה במסלול הוא התנגש בעוצמה במכונית של אלכס טגליאני, שטסה ב־330 קמ"ש. זנארדי ניצל בנס, אבל הרופאים נאלצו לקטוע את שתי רגליו, אחת מעל הברך. אחרי שהותקנו לו פרוטזות הוא הצהיר על כוונתו לחזור לעולם המירוצים.
זה נשמע דמיוני ובטח לא הגיוני, אבל ב־2003 הוא אכן חזר למקומו מאחורי ההגה. במכונית המירוץ שלו הותקן בלם יד מיוחד, והיא הותאמה באופן כללי למצבו הפיזי החדש. את מירוץ הקאמבק הוא ערך כמובן במסלול שעליו כמעט נהרג שנתיים לפני כן. ושלא יהיה לכם ספק - הוא נתן את כל מה שיש לו והגיע למהירויות של 310 קמ"ש.
זנארדי ממשיך בינתיים בקריירה, ובשנה שעברה אפילו עשה גיחה מחודשת לפורמולה 1. לפני כמה חודשים הוא ערך סדרת נהיגות מבחן עבור קבוצת ב.מ.וו סאובר במסלול בוולנסיה, במכונית שהותאמה למצבו. מספרים שלא מעט גברים קשוחים שהיו שם באותו יום אמרו שהשמש החזקה סנוורה אותם, ולכן הם נאלצו לנגב את העיניים. טוב, ברור. ככה זה באמצע נובמבר.
9. המתלונן: נייג'ל מנסל
נייג'ל מנסל אולי לא היה משוגע אמיתי, אבל בהחלט טיפוס מיוחד שאי אפשר להתעלם ממנו. וזה בלי קשר לעובדה שהיה אלוף העולם ב־92', שניצח ב־31 מירוצי פורמולה 1, ונחשב לאחד מגדולי הנהגים הבריטים בכל הזמנים.
ב־1980 התחיל מנסל לנהוג עבור קבוצת לוטוס, ופיתח יחסים מיוחדים עם הבעלים קולין צ'פמן, שהיה גם אביו הרוחני. ב־82' צ'פמן נפטר, והבעלות בקבוצה עברה לפיטר וור. הבעלים החדש לא סבל את הנהג המשופם, שנחשב למתלונן סדרתי ולנודניק לא קטן. לפני המירוץ האחרון בקבוצת לוטוס, מנסל ביקש מוור להתקין במכונית רפידות מיוחדות לבלמים. וור סירב, ובהקפה ה־18 - כשמנסל היה במקום השני - הבלמים שבקו. וור העצבני סיכם את זה במילים: "הוא לא ינצח במירוץ גראנד־פרי כל זמן שיש לי חור בתחת".
בשנת 85' עבר מנסל לקבוצת ויליאמס, שם התחילה להיווצר יריבות מרה בינו ובין נלסון פיקה הברזילאי. פיקה, שהגיע ממשפחה אריסטוקרטית, תיאר את מנסל כ"טמבל לא משכיל" וגם נידב כמה מחמאות על אשתו רוזאן. במירוץ סילברסטון ב־87' הצליח מנסל לסגור פיגור של 30 שניות מפיקה ולנצח, ואז חזר לנקודה שבה עקף אותו, ירד מהמכונית ונישק את המסלול.
ב־89', אנצו פרארי בחר בו אישית לנהוג עבור קבוצת הפאר האיטלקית, מחווה שמנסל כינה "הכבוד הכי גדול שקיבלתי בקריירה". כבוד פחות גדול הוא קיבל כעבור כמה שנים: ב־95' הוא חתם חוזה בקבוצת מקלארן, אבל בגלל שהיה שמן מדי ולא הצליח להידחס לקוקפיט, החוזה בוטל. היום מנסל שוקל קצת פחות, כי הוא ממשיך לנהוג מכוניות מירוץ בסבב הוותיקים.
10. המתבודד: ז'אק וילנב
ז'אק וילנב הוא בנו של הנהג הקנדי הגדול ז'יל וילנב, שנהרג במקצי הדירוג של הגראנד־פרי הבלגי ב־82'. הוא היה רק בן 11 כשאביו נהרג, ולמרות שהלך בדרכו והפך לנהג בכיר, הוא לא ממש אוהב לדבר עליו.
וילנב זכה באליפות העולם היחידה שלו ב־97', כשהיה רק בן 26 ובשנה השנייה שלו על מסלולי הפורמולה 1. באותה עונה הוא ניהל יריבות קשה, מקצועית ואישית עם מיכאל שומאכר, שכאמור ניסה להוריד אותו מהמסלול בספרד במירוץ הסיום של העונה. מאז ועד היום וילנב מתעב את שומאכר, ולא מתעייף מלעקוץ אותו בכל הזדמנות.
הקריירה של וילנב לא המשיכה להתפתח בכיוון המבטיח של תחילתה, והוא הפך לדמות שולית, קצת הזויה, בעולם המירוצים. הוא לא התחבר ליתר הנהגים, צבע את השיער בכל פעם בצבע אחר, החליף משקפיים כמו אלטון ג'ון ולא הפסיק לצאת נגד איגוד הנהגים והתקנות החדשות. בקיצור, טיפוס לא מאוד סוציאלי. מצד שני זה ממש לא הפריע לו לצאת עם דני, "אחותה של קיילי" מינוג, להוציא תקליט, להופיע בסרט של סטאלון, ולפתוח מועדון לילה ומסעדה יוקרתיים במונטריאול.
