אינגריד

ישבתי אצל ידידי בציפייה לבוא נערה גרמניה. העמדתי פנים כאילו אני קורא. הגרמנים באו ועברו – איש מלבדי לא חש בהם בתוך החדר.

משהו דחף אותי לבוא ולהכיר אותה. עצמתי את העיניים ושוחחתי על כך עם אחד הגרמנים שהובילו אותנו אל הקרונות. אמרתי לו: אולי זאת הבת שלך? ניסיתי לומר זאת, בראשי, בגרמנית.

צלצל הפעמון. הצלצול היה זהיר וביישני. קצר. לא קול פעמונים. לא קול מתופפים.

נכנסה. עדינה ודקה. שערה היה בהיר ועיניה כחולות. חייכה. אמרה שלום ופתאום מלאו פניה אור. רעדתי. בכל כוחי ניסיתי לשמור על שלוותי. הלכתי לקראתה זמן רב, כל שנות המלחמה. אחר כך, כאילו בחלום, הושטתי את ידי.

קראו לה אינגריד. אמרתי את שמי. אותו ערב לא דברנו בינינו. נדברנו להיפגש למחרת.

בלילה קראתי סיפור. חייט יהודי, מניצולי השואה, נקלע לעיירה קטנה בהרי אחת הארצות באמריקה הדרומית. יום אחד בא לשם איש יהודי אחר עם שיירת אינדיאנים, גם הוא מהניצולים. החייט קיבל אותו לעבודה. במשך חודשים רבים הטרידה אותו השאלה מה עושה הפועל החדש במשכורתו. עד שהתברר לו יום אחד כי הוא מפרנס נכה, פושע מלחמה מאנשי הס.ס., המסתתר בבית בודד בקצה העיירה.

קראתי את הסיפור וחשבתי על הרצון המעוות לתקן את העולם, ניסיון להקהות את השואה, התפייסות סוטה כדי יכולת לחיות.

אינגריד המתינה לי לפני דלת ביתה. היה יום קיץ. היא ישבה על המדרגות וציירה את הנוף, נוף של ברושים. היא היתה לבושה במכנסי ג'ינס וחולצה לבנה ללא שרוולים. הרימה אלי את עיניה מעל לעבודתה. הייתי יכול להתאהב בה. אולי לשאתה לי לאשה? והילדים? והרוחות שהיו באות לצעוק חמס ליד חלונותינו בלילות?

סיפרתי לה את הסיפור שקראתי בלילה. ספרתי לה מה חשבתי ומה חשבתי כשפגשתי אותה אתמול. לחייה בערו.

בהיסח הדעת פנתה אלי כמה פעמים בגרמנית. הזדעזעתי כל פעם לשמע המילים, מילים הזהות עם פקודות מוות בשש שנות ילדותי. הם היו כה נקיות בפיה, נאמרו ברוך. צווארה היה דק ובהיר, יכולתי להקיפו באצבעות יד אחת ולחונקה.

ביקרתי אצלה בשנית באותו יום. יצאנו לטייל. היה ליל ירח. התרחקנו מהעיר, מהאורות. בלי משים הנחתי את ידי על כתפה. זה בא כמו מכת ברק. היא היתה רכה וחמה כאחת הנשים. לא קרה כקרח. לא עשויה מברזל.

הלכנו לאט לאט. היא הרימה את פניה לראות את הכוכבים. הצצתי בהן. בעיניה נצצו דמעות.