שלג באושוויץ
על קירות תאי הגזים באושוויץ נותרו שריטות ציפורניים שהותירו היהודים ברגעיהם האחרונים. יעל פלדמן ובני כיתתה יצאו לטיול במחנות ההשמדה בפולין וחוו במהלכו את רגעי השפל והשיא של חייהם. האם ישאירו השריטות על הקיר צלקות גם בנפשם?
וכבר אנו בתוך המחנה, נעמדים מול הביתן בו ביצע ד"ר מנגלה את ניסוייו האכזריים. חלק מהתלמידים הקשיבו למוצא פיהם של המדריכים, שלמרות גילנו הצעיר תיארו את הזוועות שהתחוללו במקום בלא להחסיר פרטים. תלמידים אחרים לעומת זאת המשיכו במלחמות השלג שלהם, תוך שהם משתוללים וצוחקים בפה גדול. עבורי היה הצחוק אחד הדברים הצורמים ששמעתי בחיי. דמעות של עלבון עמדו בעיני ובגרוני הלך והתגבש גוש גדול של כעס.
נוער ישראלי באושוויץ (צילום: רויטרס)
שמונה ימים בילינו בפולין. אולי "בילינו" אינה המילה המתאימה ביותר, כי לחלק מכם בוודאי תקפוץ תמונה מתוך "הבלוג של מאי" ב"ארץ נהדרת", אבל אין רחוק מכך כדי לתאר את המציאות. היו אלה רגעי השפל וההתעלות הגדולים ביותר שלנו כתלמידים, כאנשים. המצבים הקיצוניים בהם היינו נתונים, ולא משנה כמה הכנה עברנו לפני כן, גרמו לנו לגלות את הצדדים היפים והמכוערים ביותר של חברנו למסע.
נחזור לאושוויץ. נכנסו לתא הגזים הוותיק ביותר במחנה, ששימש לניסויי ההרג הראשונים שביצעו הנאצים באמצעות גז. השיטה, נוכחו לדעת, עבדה. קירות החדר והתקרה זרועים כתמים ירקרקים, שאריות של גז ציקלון בי הרעיל, ששימש להרעיל את היהודים. מקומות מסוימים בקירות היו מכוסים בשריטות של אלה שהצליחו להגיע הכי רחוק ממוקד הרעל, אבל הוא השיגם בכל זאת.
חלק מהתלמידים סירב להיכנס; חלקו ברח כל עוד נפשם בם בשנייה שהתאפשר לו. הם פחדו לדרוך על הרצפה, פחדו לגעת בקירות במקום שהמוות חי בו. כמה מחבריי ואני רצינו להישאר, לחוות את המוות, לנסות לחוש מה הרגישו כל אותם המונים שהוכחדו בחדר הזה ובצורה הזו. אבל אי אפשר באמת לדעת ואי אפשר באמת להרגיש.
הסתדרנו במעגל בקצה החדר לקראת טקס זיכרון. הפעם, לשם שינוי, הקבוצה כפתה על היחיד דבר חיובי. כל מי שהיה לו קטע לקרוא, קרא אותו בשקט בגלל ההד שהיה בחדר, ואז כולנו שרנו ביחד שיר. ההד גרם לרוב המילים לאבד ממשמעותן ורק המנגינה שנשארה בסופו של דבר מהדהדת בין קירות החדר, נשמעה כמו תפילה חזקה במיוחד, מאחדת ומחזקת.
אושוויץ-בירקנאו (צילום: רויטרס)
אחרי חוויה עוצמתית ומצמררת כמו זו שחווינו באושוויץ, ערכנו פעילויות קלילות יותר. אפילו שופינג בוורשה. וכן זו לא בושה. זה אולי נשמע לכם שוב כמו קטע ממערכון של מאי, עדי ושיפשיף, אבל ההפוגות האלה, הן שנתנו לנו את הכח לעבור את החוויות הקשות, ולניגוד בינן לבין אותן החוויות היה חלק בהבנתן ועיכולן.
כדי לעבור את המסע לפולין ולהישאר שפויה ניסיתי לפעמים להתרחק ולהסתכל על הדברים מבחוץ. אני לא מבינה למה בדיוק, אבל כמה שעות לפני הטיסה לפולין צבעתי את השיער בוורוד. רבים חשבו שזו חוצפה, אני חשבתי שזה הרבה דברים מלבד חוצפה. אולי הרגשתי נקייה יותר ומוכנה לעמוד בפני המראות הקשים. אולי חשבתי שאם השיער שלי יהיה ורוד יהיה זה כמו תחפושת, ואני לא באמת אהיה שם. מנגד, היה בזה סוג של התרסה, כלפי הפולנים: אנחנו כאן, על אפכם ועל חמתכם.
אבל כמו שאני צבעתי את השיער וביום האחרון נשכבתי על השטיח ואמרתי שאני מתה, התנהגו גם אחרים: צעקו ובכו שלא לצורך, התקרבו או התרחקו פתאום. המסע לפולין דיבר על שיא. שיא השפל של העם היהודי, שיא של איבוד אנושיות של הגרמנים. זה אך טבעי שההתמודדות עם הנושא הביאה אותנו לשיא משל עצמו, חיובי או שלילי. לרוב שניהם גם יחד.
- יעל פלדמן תלמידת י"ב בתיכון היובל הרצליה
לפנייה לכתב/ת 
