מקורבן ללאומן?
ביקור בפולין ו"יד ושם" הופך אותנו ליהודים טובים יותר וישראלים טובים יותר. אבל אולי גם לאומנים ואתנוצנטרים, עם יותר מדי "אנחנו ואנחנו", על חשבון ערך האדם באשר הוא אדם? דיון על זכר השואה והנחלתו לדורות הבאים
| שולמית אלוני |  | זבולון אורלב | | | | |
שולמית אלוני
בטירוף הרצחני של משטר מתנשא, אשר הגדיר את עמו כגזע עליון, החליט המנהיג הכל-יכול, לשם שמירת טהרת גזעו, להשמיד את הנחות, את האחר. אי לכך הוקמה מכונת השמדה שטנית, כדי לבער את יהדות העולם מעל פני האדמה ובראש ובראשונה מאירופה. הטירוף כמעט הצליח: הנאציזם חיסל את היהודים לא במלחמה, לא במאבק שבטי; הוא חיסל אותם כי הם היו הם וכי הם היו שם. שישה מיליון איש, אשה, זקן וילד, אנשים שחיו את חייהם כאזרחים שומרי חוק, הושמדו בשיטה תעשייתית אשר דרשה תכנון, כוח-אדם, תעבורה ואספקת חומרי קטילה.
חזור למעלההרבה מלחמות, רציחות, רדיפות וחיסולים המוניים ידעה ההיסטוריה האנושית; את מה שעוללו הנאצים ליהודי אירופה האנושות לא ידעה. עכשיו היא יודעת, עכשיו היא הפנימה את מהות הזוועה המתוכננת הזו. זה אמנם לקח זמן - תחילה משפטי נירנברג, ההכרה במדינת ישראל כמדינה ריבונית לבני העם היהודי, הכרזה אוניברסלית על זכויות האדם, מאבק נגד גזענות, נגד אנטישמיות, נגד מעשי איבה שיש בהם השמדת עם ופשעים נגד האנושות, ולבסוף: הכרה על-ידי האומות המאוחדות בפשעי הנאצים נגד יהודי אירופה, הכרה ב"שואה" - שואתו של העם היהודי, וציון בלוח השנה "יום זיכרון", למען לזכור ולא לשכוח ולא לתת יותר לטירוף של כוחות רשע לחזור למעשי אימה בלתי אנושיים. אמנם קיימים כמה פרובוקטורים המנסים להכחיש את השואה, אך הכל בזים להם.
מאז אותם ימים נוראיים קמה מדינת ישראל, וכיום היא חזקה בכוח צבאה, בכלכלתה, במוסדות המחקר שלה. העם היהודי זכה לתקומה. עמי העולם הנאור עומדים לימין ישראל לבל ייפגע ביטחונה. תמיד מכריזים שהיא "זכאית לגבולות בטוחים ולשלום", וזאת למרות אי-נחת מהכיבוש שהיא מקיימת זה ארבעים שנה על עם אחר ושוללת זכויותיו - אף שגם הוא הוכרז על-ידי האו"ם כזכאי למדינה משלו. הלוא ההחלטה מ-29 בנובמבר 1947 דיברה על שתי מדינות לשני עמים בארץ ישראל המנדטורית. ובכן, זכינו לתקומה וזכינו להכרה בעוול הנורא שנגרם לעמנו. רגשי האשם של עמי אירופה ועולמם הנוצרי גויסו לעזרתנו. הגדולה בידידות ישראל היא גרמניה, ואין פלא בכך.
עכשיו, משרווח לנו, מדי שנה אנו מציינים ברוב עם ובדממה את זיכרון "השואה". עורכים טקסים בארץ ובכל קהילות ישראל בעולם לזכר מי שהיו ואינם, מי שהושמדו על-ידי הרשע. תלמידים עוברים שיעורי התוודעות ועולים לרגל למקומות החורבן. הם נוסעים לפולין, הם לומדים, אבל את הערך האוניברסלי אין מקנים להם, אלא הופכים אותם ללאומניים, לאתנוצנטרים, וזה חבל - מפני שהגיע הזמן לחנך את הנוער לאוניברסליות, לערך האדם בכלל, איש, איש וילד, ולא רק "אנחנו, אנחנו, אנחנו".
אלוהים לא היה שם
מבני זיכרון ומוזיאונים לזכר השואה מתמלאים אדם. הוקם "יד ושם", מוסד מפואר ומרשים ביותר, ובערב הזיכרון נאספים "גדולי האומה" והנשיא נואם, וראש הממשלה וגם רב כמובן ומקהלה. וכבר הפכו את המקום כאילו הוא בית כנסת, למרות פרסומי בלע מצד חרדים לפיהם "התנועה הציונית" ששיתפה פעולה עם הנאצים כדי "לשמן" בדמם את גלגלי המהפכה הציונית. בייחוד רדפו את אנשי "השומר הצעיר" ואת אבא קובנר, אשר יצא ראשון בקריאה נואשת ליהודים שיחדלו ללכת כ"צאן לטבח".
עכשיו היהודים היפים האלה, שיצאו נגד התנועה הציונית, מכתיבים את אורחות חיינו והכל מתיישרים לפניהם. "יום הזיכרון לשואה" והטקס ב"יד ושם" אינו אירוע דתי; אלוהים לא היה במקום ההוא! התקומה באה על-ידי התנועה הציונית, והיא זו שהקימה את מדינת ישראל וקלטה את פליטי הזוועות לבנות להם בית משלהם בתוך עמם. הכל כביכול נכון ויפה, אך מאוד לא יפה.
ומסתבר שעם השנים קהו חושינו. האנשים הנבחרים שלנו, המנהלים את חיינו, מתגלים כערלי-לב ואוזניים. ישראל קיבלה, כנציגת העם היהודי וקורבנותיו, שילומים רבים, עכשיו יש גם "ועדת התביעות" אשר בשם העם היהודי אוגרת הרבה מאוד כספים כמי שמטפלת בתביעות להחזרת כספם ורכושם של יהודים, ויש הרבה רכוש כזה. אנשי ועדה זו זוכים לשכר נאה מאוד מכוח ההכנסות של תביעות אלו, ומסתבר כי לכל מספיק הכסף - רק לשארית הפליטה, קשישים, חולים החיים בתוכנו בעוני, במצוקה, בחרפת רעב ובמקומות שאין ראוי לשכנם שם, רק לאלה אין די כסף. תחת לשאת אותם על כפיים, להבטיח להם ימי זקנה ברווחה ובכבוד, הם, דווקא הם, לא נחשבים אצלנו וחייבים, בעת מצוקתם, להתחנן כדי לתקן משקפיים או שיניים תותבות שנשברו.
ביום הזיכרון עומדים מעל במה בכנסת ומזכירים כי "לכל איש יש שם". זה נכון, אך הם זוכרים ומזכירים רק את שמות המתים. אלה שעדיין חיים, אם אמנם ראוי לקרוא לזה חיים (כאשר חלק גדול מהם מוחזקים במוסדות לחולי נפש) - רק להם אין שם ואין כתובת. במדינת ישראל זה שנים שהאדם האחד לא נחשב, ודאי אינו נחשב כאשר הוא בודד, זקן, חולה, עני, ניצול שואה שטרם מת, ואוי לחרפה ואוי לבושה ואוי למי שמתפאר במוסר היהודי כאשר הוא יושב על משמני הארץ. בעוד העולם הנאור הפנים את מהות השואה וזוועותיה, בישראל היא עוד טקס ממלכתי בתוך היכל שעלה כספים רבים, והלב חלול מאהבת האדם החי שהפך באופן מזעזע לנטל על ממשלות ישראל. ואוי לחרפה באין בושה.
זבולון אורלב
"נער יהודי חייב לעבור בשתי תחנות - אחת באושוויץ ואחת בירושלים", אמר נשיאה החמישי של מדינת ישראל, יצחק נבון. מחקרים רבים שערך מוסד "יד ושם" מלמדים כי תודעת השואה היא המרכיב המכונן המשמעותי ביותר בגיבוש הזהות היהודית והישראלית של בני-נוער - יותר מהשירות בצה"ל, מהשפה העברית, מיום העצמאות ומכל יתר הסמלים הלאומיים. לכן, עיצוב תודעת השואה הוא קריטי לעיצוב דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
חזור למעלהכל מורה ומחנך מתחיל יאמר לך כי תודעה, מסר, ערכים והשקפת עולם יגובשו טוב יותר ככל שבני-הנוער יחושו, יחוו וייפגשו באופן בלתי אמצעי עמם. הכלל הפדגוגי קובע כי ראייה טובה משמיעה; ראייה ושמיעה גם יחד עולות על כל אחד בנפרד; ועליהם עולה ראייה הכוללת שמיעה ומפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הנושא. ביקור ב"יד ושם" תמיד יהיה מועיל ויעיל יותר להחדרת תודעת השואה משיעור פרונטלי בכיתה, גם אם לרשות המחנך עומדים מיטב האמצעים. כך גם ביקור בפולין מועיל יותר להחדרת תודעת השואה מאשר ביקור ב"יד ושם".
המסעות לפולין כוללים שני מרכיבים עיקריים: הראשון הוא המפגש עם אלף שנות יהדות מפוארת, שיצרה תשתית תרבותית ענפה הן בהלכה ופרשנות מקראית ותלמודית, והן ביצירות תרבותיות ואומנותיות בכל התחומים. המרכיב השני הוא הביקור במחנות ההשמדה - מפגש ישיר עם גיא ההריגה בו הושמדו שישה מיליון איש מבני עמנו רק בגלל היותם יהודים.
המסע לפולין כרוך בהכנה לימודית וחינוכית יסודית, המעניקה לבני-הנוער חומר רב הן באשר לקהילות היהודיות והן באשר לשואה. ההכנה היא חלק בלתי נפרד מהמסע, ואין היא יכולה להתקיים בהיקף שכזה אלא רק בהקשר של תשתית המסע. גם החלטת שר החינוך לשעבר, זבולון המר ז"ל, על חובת לימודי שואה בהיקף של שלושים שעות שבועיות (שמתברר כי אינה מיושמת כהלכה), לא יכולה להיות מענה וחלופה הולמת להכנה החינוכית והלימודית למסע לפולין.
המפגש בפולין עם יהדות בת אלף שנה מלמד את בני-הנוער באופן המתודי ביותר, כי לעם היהודי יש שורשים והיסטוריה רוחנית, ערכית ותרבותית רבת שנים. הביקור בגטו ורשה ובמחנות ההשמדה, כמו אושוויץ, בירקנאו ומיידנק, ממחיש באופן עמוק וחזק שאין למעלה ממנו את תודעת השמדת העם היהודי בשואה. הביקור גם מסייע מאוד לשלול את הגולה ולהבין את אחד מיסודותיה החשובים של הציונות - לקבץ את כל גלויות העם למדינת ישראל. גם "מצעד החיים" מהווה מפגן סולידריות מרגש בין בני העם היהודי בישראל ובתפוצות, אשר מחבר את סיפור השואה לסיפור החזרה לחיים של ניצולי השואה והקמת מדינת ישראל.
אין בליבי ספק כי בתום המסע לפולין חוזרים בני-הנוער לישראל יהודים טובים יותר וישראלים טובים יותר: יהודים טובים יותר - מפני שהתחברו בקשר ישיר למורשת היהדות בגולה, שידעה לשמר את העם, לטפח את מורשתו ולעצב תרבות המקרינה לכל סביבתה; ישראלים טובים יותר - מפני שהם עוברים חוויה רגשית קשה בראותם במו עיניהם את גורלם של בני העם, חסרי ריבונות ועצמאות מדינית וצבאית, נטבחים, נשרפים ונרצחים רק בגלל היותם יהודים. בני-הנוער מבינים טוב יותר עד כמה חשובה עצמאותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, עד כמה חשוב שלעם היהודי יהיה בית לאומי משלו, עם זכות בסיסית לקיים ולהגן על עצמו ככל עם אחר.
במציאות חיינו, תופעת הכחשת השואה גואה, וברבות השנים ניצולי השואה הולכים בדרך כל בשר אל בית עולמם. לכן עולה חשיבותו של הזיכרון והיכולת להנחילו. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נכתב במשנה, ואני מוסיף - בכל דור ודור חייב גם אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא משם, מגיא ההריגה הארור. נער שידרוך על אדמת פולין המקוללת, נערה שתריח את ריח אפר אבותיה השרוף - יזכרו לעולם כי העם היהודי הוא עם של נצח, וכי "לעולם לא עוד". על הדור שלנו, המקשר בין דור השואה והתקומה לדורות הבאים, מוטלת החובה לספר על השואה ולקחיה, כשכבר לא יהיה מי שיוכל לספר עליה מעדות אישית - ואין תחליף לכלים שמקנים לכך המסעות לפולין.
לפנייה לכתב/ת 
המסע לפולין
צילום: איי פי
מומלצים
