ילדי אינדיאנה לומדים על השואה מפיה של מרים
מרים סטודניברג-וובסטר עוברת בין בתי הספר באינדיאנה - יהודיים ולא-יהודיים - ומספרת על משפחתה שאבדה בשואה ועל הזהות הנוצרית שעטתה כדי לשרוד. המסר הוא שצרות אופקים ושנאה יכולים להוביל למוות והרס
מרים סטודניברג-וובסטר היא ניצולת שואה תושבת בארצות הברית. בשנים האחרונות היא עוברת בין בתי ספר באינדיאנה ומספרת לתלמידים את סיפור חייה - על החיים בגטו, על בני משפחתה שנהרגו ביד הצורר הנאצי, ועל התלאות שעברה בזהות נוצרית בדויה. את סיפורה היא מגוללת לא רק בפני תלמידים בבתי ספר יהודיים, אלא גם - או ליתר דיוק בעיקר - לתלמידים לא-יהודים במחוזות שבהן היא פועלת. המטרה היא להמחיש את הרוע של צרות האופקים והשנאה, ושרגשות אלה עלולים להוביל למוות ולהרס.
וובסטר היא מתנדבת של הפדרציה היהודית בצפון-מערב אינדיאנה, שהינו ארגון המספק שירותי רווחה לכ-3,000 יהודים במחוזות לייק ופורטר. הארגון משפיע על אורח החיים היהודי בכל האזור, ואף מקדם ויוצר יחסים עם הקהילה הלא-יהודית. אחד הנושאים בהם מתמקד ועד הארגון הוא לחנך את הקהילה הכללית, ובעיקר את הילדים, לגבי חשיבותן הרבה של קבלת האחר והרב-גוניות. המסר שלה הוא - על אף ההבדלים בינינו, כולנו נבראנו בצלם אלוהים. זהו אם כן סיפורה של מרים סוטודניברג וובסטר, אותו שומעים התלמידים:
מרים גדלה בבית יהודי מסורתי. לפני המלחמה, היא ואחיה יצחק נהנו מחיים רגילים. הם למדו בבית ספר יסודי יהודי ונהנו ממגוון פעילויות, כגון: טיולים, החלקה על קרח ורכיבה על אופניים. מרים זוכרת שאהבה לטייל באזורים הכפריים של פולין ולפני הפלישה הנאצית, כמעט שלא נתקלה בהפגנת התנהגות אנטישמית. אביה, אברהם, היה אחד ממכובדי הקהילה היהודית ובעליו של עסק נוצות מצליח.
המוות מגיע לפולין
חיי משפחתה של מרים השתנו לגמרי ב-1 בספטמבר 1939. מרים היתה בת 13 ויצחק היה בן 11, כאשר הגרמנים פלשו לפולין. בראשית 1940 הוכנסה קהילת דרומקו לתוך גטו והוריה עדיין ניסו לחיות חיים רגילים, ושמו דגש על לימודי בית ספר. רבים מבני יהודי אירופה חשבו שהתקופה תחלוף לה, אלא שהאירועים שעמדו בפתח היו מעבר לדמיונם.
מרים ובעלה ליינול (למטה במרכז) ובני משפחתה. החיים גברו על המוות
באותה תקופה נאלץ אברהם למסור את החברה שלו לפולני ממוצא גרמני בשם וולקס דויטש. דויטש הסתמך על הדרכתו ונסיונו של אברהם בניהול העסק, ואברהם קיבל אישור יומי לצאת מהגטו וללכת לנהל את המקום. הודות לכך, הצליח אביה של מרים להבריח כמויות קטנות של אוכל חזרה אל תוך הגטו, עבור משפחתו. במרוצת הזמן החיים נהיו יותר קשים, וגם החלו להגיע השמועות על העברת יהודים למקומות בלתי ידועים.
דויטש סייע לאביה של מרים להשיג ניירות עבור בתו, שהעניקו לה זהות נוצרית כך שתוכל לעזוב את הגטו. כאשר נודע לאחיה, יצחק, על המזימה הוא שאל אותה בכנות של ילד: "מה? אני חייב למות ואת תחיי?".
באוקטובר 1942 עזבה מרים את הגטו עם תנ"ך מוסתר, וצלב מסביב לצווארה. זאת היתה הפעם האחרונה שראתה את אמה ואחיה. היא מספרת שאביה נתן לה שתי עצות חשובות: לעולם אל תסכני את חיי האנשים שעוזרים לך, ואם אפשר תמצאי לך עבודה בגרמניה, קרוב לגבול הצרפתי. כאן בעלי הברית יצרו את הקשר הראשוני עם גרמניה.
אחרי שעזבה את הגטו, נסעה מרים ברכבת לידידי המשפחה בוורשה. היא נשארה שם שבועיים, אך כבר כשהגיעה ראתה שלטים שהזהירו כי מי שיסייע ליהודים יוצא להורג. חבריה בוורשה קישרו בינה לבין משפחה שחייתה בחווה מחוץ לעיר לבוב – היום עיר באוקראינה, קרוב לגבול עם פולין - ושם היא נשארה כחודש, בטרם ביקשה עבודה בגרמניה.
נצחון החיים
בסופו של דבר היא מצאה עבודה במטבח שהכין ארוחות לפועלי מפעל בעיר מנהיים בגרמניה. בפברואר 1944 המפעל נהרס בהפצצת לילה וסגן נשיא המפעל הציע לה עבודה בתור משרתת בביתו שבצוייברוקן. מרים נשארה עם המשפחה עד סוף המלחמה ב-1945 ואז הועברה למחנה פליטים באגלסטהאוזן.
במחנה היא הכירה והתיידדה עם מנהלת המקום, רחל רוטרסמן, עובדת סוציאלית משיקגו. מרים התחילה לשמש מתורגמנית במחנה, ועזרה להכין ניירות שאיפשרו לילדים יתומים להגר לארצות הברית. היא נשארה בתפקיד עד 1949 ובעזרת רחל היגרה לארה"ב, שם פגשה את בעלה, ליינול וובסטר.
היום הם חיים חיי גמלאות פעילה בעיר דייר שבמדינת אינדיאנה, שם הם משחקים טניס, מטיילים ונהנים ממשפחתם. לזוג שני בנים נשואים – דייויד הנשוי להוליס, ודון שנשוי לננסי – ושבעה נכדים – מייקל, בנג'מין, רייצ'ל, מרק, קורט, שרה וג'וזף.
אביה של מרים שרד את המלחמה במחבוא תת-קרקעי, מתחת לאסם קרוב לרדומסקו. הוא שרד יחד עם אחיו סולומון ואשתו חנה. הם חיו את שארית חייהם בעיר מנהיים, גרמניה. ב-1945 נולד לסולומון וחנה בן שנקרא לואי והוא עדיין גר במנהיים, יחד עם אשתו מרליס ושלושת ילדיהם, ג'ניה, דייויד ובטי. לג'ניה ובעלה חורחה בת בשם ליליה והם מצפים לילד שני בזמן הקרוב.
מייקל שטיינברג, מנהל הפדרציה של צפון-מערב אינדיאנה ואבי כהן, שליח מתנדב בסוכנות היהודית לאזור, הביאו את סיפורה של מרים.
לפנייה לכתב/ת 
