60 שנה אחרי: הילדות נפגשו בכפר בו הסתתרו

בכפר הצרפתי הקטן קרפון בליסון על גבול שוויץ, לא הרחק מהעיר ג'נבה, חיים כמה מאות תושבים בשלווה רבה. לפני 63 שנה, בחודש דצמבר קר ומושלג של 1943, צעדו אל הכפר מתחנת רכבת סמוכה שתי ילדות יהודיות שנמלטו מאימת הנאצים, ונשלחו לתפוס מחסה אצל שניים מאיכרי הכפר. היו אלה קתרין לזר בת ה-11 ושרלוט סנדיק בת 9. כ-60 שנה מאוחר יותר נפגשו השתיים באותה תחנת רכבת אליה הגיעו בחורף ההוא, וזיהו מיד אחת את השנייה, למרות השנים שעברו.

קתרין לזר נולדה באנטוורפן שבבלגיה להורים יוצאי הונגריה שעברו מהעיר דרבצן לאנטוורפן בסוף שנות העשרים עם בנם הבכור ניקולא (לימים פרופ' משה לזר, מייסד הפקולטה לאמנות באוניברסיטת תל אביב). באנטוורפן נולדו שלושה בנים נוספים והבת קתרין.

בהיותה בת 7 פרצה מלחמת העולם השנייה, וכשהגרמנים התקרבו לבלגיה ברחה משפחת לזר לצרפת. "יצאנו לדרך במשאית של אבי עם עוד חמש משפחות יהודיות", מספרת קתרין, היא זמירה גרנית."היינו בטוחים שכעבור ימים אחדים נחזור לאנטוורפן. את פופול אחי התינוק הכניסו לתוך גיגית כביסה עשויה עופרת ומרופדת היטב כדי שיחזיק מעמד בתלאות הדרך. אמי עוד הכניסה את מפתח הדירה לכיסה, במחשבה שכאשר נשוב נוכל להיכנס מייד לדירה שלנו. לדאבוננו, נמשך המסע עד שנת 1945".

עם שם חדש תלוי על הצוואר

משפחת לזר הגיעה לאזור טולוז שבצרפת. משם התגלגלה למחנה המעצר ריווסאלט שבמזרח הפרינאים למשך כ-10 חודשים. בדצמבר 1941 ארגן ארגון הסעד היהודי אוז"ע מבצע להוצאת הילדים מהמחנה. בין המפונים היו חמשת ילדי משפחת לזר. קתרין עברה בין כמה בתי ילדים, האחרון שבהם היה בטירת מורל בברו-ורנה ליד העיר וישי. עם התקדמות הצבא הגרמני החליטו באוז"ע לפזר את הילדים לבתי איכרים צרפתים.

פספוס של חודש

במשך כל השנים שעברו הדחיקה זמירה את ימי המלחמה. רק רסיסי מידע סיפרה לילדיה. את הכפר הצרפתי זכרה, אך לא את שמו אלא רק שם של עיירה סמוכה שנחרט בזכרונה, אקס-לה-בן. ואילו לגבי משפחת האיכרים זכרה רק את שמו הפרטי של האיכר, רוז'יה, שהיה טוב אליה מאד.

עברו יותר מ-50 שנה, בעלה של זמירה נפטר, ילדיה נישאו ועזבו את הבית והיא נותרה לבד. "יום אחד בשנת 1997 צץ במוחי רעיון", היא מספרת, "זכרתי את סניף הדואר בעיירה אקס-לה-בן, שהיה הסניף המרכזי באזור כולו, ושלחתי לשם מכתב עם הסיפור שלי. מסרתי את מעט הפרטים שזכרתי וביקשתי שיעזרו לי לחפש את בני המשפחה שהסתירו אותי.

"כעבור חודש קיבלתי מכתב מאחד מעובדי בית הדואר. מתברר שמנהל סניף הדואר כינס את דוורי הסביבה והקריא להם את מכתבי. אחד מהם החליט לקחת את המשימה על עצמו ולאתר את משפחת האיכר. והוא אכן מצא פרטים על המשפחה שעזבה את הכפר לפני הרבה שנים. ראשית גילה את שמו של האיכר ואשתו, רוז'ה וז'וזפין דמיריאה. לבני הזוג נולד בן נוסף על שתי הבנות שהכרתי. מאוחר יותר הם התגרשו וכאמור עזבו את הכפר. הדוור אף השיג את מספר הטלפון של רוז'ה, שגר לפי המידע שליקט באזור העיר בורדו.

"עוד באותו היום חייגתי בידיים רועדות למספר הטלפון שקיבלתי", מספרת זמירה, "ענתה לי אישה בשם איווט. הצגתי את עצמי וביקשתי לדבר עם רוז'ה. בקול שבור אמרה לי האישה כי היא אשתו השנייה של רוז'ה וכי הוא מת לפני כחודש. התברר לי כי מת בדיוק ביום בו הגיע המכתב שלי לבית הדואר בצרפת. עוד סיפרה לי כי רוז'ה, שהיה חבר המחתרת בעת המלחמה, סיפר לה עלי רק סמוך למותו. הוא שמר כל השנים על הסוד. באותה שיחת טלפון הרגשתי שסגרתי מעגל. מאז אני בקשר גם עם איווט וגם עם שתי בנותיו, מוניק וז'וזט".

חסידי אומות העולם

"בעקבות סגירת המעגל הפצירו בי ילדי להעלות על הכתב את סיפור חיי. קניתי מחשב והתחלתי לכתוב, שהרי המחשב סופג הכל. חודשים ישבתי וכתבתי, כתבתי ומחקתי עד שבתי ענת, דוקטורנטית להיסטוריה, לקחה את המשימה על עצמה. בסופו של דבר הוצאנו ביוני 2004 את הסיפור בספר בעברית ובצרפתית שנקרא "אני קתרין לזר, קתרין לגרד, זמירה גרנית".

תמיד הרגישה יהודיה

המפגש ההוא בתחנת הרכבת הקטנה לא הרחק מהכפר הצרפתי ששימש לקתרין ושרלוט מקלט בימים האפלים ההם, חידש את הקשר בין שתי הילדות היהודיות שהגיעו רועדות מקור ומפחד אל שני בתי האיכרים בחורף 1943.