למה אתה מתגעגע?

"אז למה אתה מתגעגע?", אנשים שואלים אותי לא פעם, ומזכירים לי את המילה הכואבת והצורבת שהוצאתי מהלקסיקון מזמן. הם שואלים זאת ללא כוונת זדון, אולי כיוון שהם רוצים לדעת ממה הם נהנים ולא מבחינים בכך בשגרת חייהם המטורפת. שמתי נפשי בכפי, ואני מצרף רשימה של הדברים שנהגתי לעשות בעבר - ואתם מדי יום.  

לקום בבוקר חורפי בקפיצה מהמיטה ולנחות במקלחת של מים חמים; להתנגב במהירות עד שהעור מאדים ולהשאיר בלגן מאחורי; לשבת על המיטה ולגרוב גרביים, ללבוש את הג'ינס האהוב עליי ולסגור את החגורה; לנעול נעלי ספורט, לזרוק חולצה ולדלג את המדרגות בזוגות; בשבת, למלא מים בקומקום ולהכין ספל קפה שחור בחלב, ויחד עם כוס מיץ תפוזים טרי ועיתון לצאת לחצר; לנסוע עם האישה לקניון, לראות בגד שהיא מודדת ולהנהן משהו לא מחייב אם לא מצא חן בעיניי, או להחמיא לה באם כן.

לצעוד בשדות אחר הצהרים כשרוח קרירה מייבשת את הזיעה שעל פניי, או כשגשם קל מטפטף על ראשי; לחזור הביתה, לרדת לכמה שכיבות שמיכה ולהרביץ מקלחת טובה; לצאת לטיול של ערב עם זוגתי לכיוון ההרחבה החדשה של המושב, ולקטר על הטעויות שעשינו בביתנו; להשתולל עם האחיינים על הדשא, כשאחד מהם רכוב על גבי ואני דוהר על ארבע ברחבי החצר וצד ילדים קטנים מבוהלים, למצהלות השמחה של כל היתר המתבוננים ומחכים לתורם. "אתה כבר לא ילד והגב שלך עלול להיתפס", שתחייה מביטה ומזהירה אותי; לטייל עם אחי הציניקן וילדו על כתפיי למגינת לבו, כי ילדתו הגדולה מקנאה ומושכת נמרצות בידו, רוצה לטפס על גבו גם היא.

לבקע עצים לקמין בחורף ולערום אותם בכניסה לבית; להדליק את הקמין ולשבת מולו עם שתחייה ובקבוק יין לבן; לבשל ארוחה מיוחדת ממתכון בספר בישול שמצאתי בסופר בו אני קונה, ולהחזיר אותו למדף לאחר סיום איסוף המצרכים; ללכת לעבוד ביום ראשון, לקטר על השבוע הארוך שמחכה לי ולשמוח שמגיע יום חמישי; לנסוע בדרך הארוכה ביום גשם סוער ולשמוע תקליטור שאהבתי; להיתקע בפקק במשך שעות ולהאזין ליתר השירים שאיני מספיק להגיע אליהם; להביט בנוף הגלילי הנשקף מחלון המכונית, בלבן של השקדיות, בירוק של האביב, בחומו של

הקיץ ובשלג שעל החרמון; ליהנות מכוס הקפה הראשונה במשרד ולחייך בסיפוק מעבודה מוצלחת; להסתובב בשוק וליהנות מהריחות, הצבעים והקולות, ולחזור עמוס בשקיות מכל טוב הארץ.

לעמוד על סולם ולהחליף נורה שנשרפה; לטפס לגג ביום חורף גשום וחשוך, לבדוק מהיכן מגיעה הדליפה לתקרה ולנסות לתקנה ללא הצלחה; לצחוק בקול רם כשאני צופה בקומדיה טובה ולצעוק כשבא לי; לשחק פריזבי או כדורגל עם ילדי המשפחה על הדשא בחצרי הגדולה; לחזור מהמשתלה ובידיי קרטון מלא בפרחים עונתיים בשלל צבעים, לשתול אותם כשזוגתי שלידי אוספת את האריזות הריקות, מעירה שהלוואי והיה לה עוזר כזה במטבח; להשקות את הגינה עם אקדח המים החדש והיוקרתי שקניתי לה ליום הנישואין, וכמעט שנזרקתי מהבית יחד איתו. יש גבול להומור שהיא מוכנה לספוג ממני; לגזום את הגדר החיה ולעצבה כרצוני; לכסח את הדשא ולהריח את הניחוח המיוחד; ולהזיע.

לעמוד ליד הכיור לאחר ארוחה גדולה ולרחוץ את הכלים ואת תלאות היום שנגמר בזרם מים חזק; לשטוף את הבית, לצלילי מוזיקת רוק מתקופת הקרח כפי שהילדים נהגו לומר, בעוד שתחייה מחייכת, מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה זה קרה. מה יש, אסור להתגעגע לעבר הרחוק מאוד?

לחלות בשפעת של חורף, לשכב במיטה מצונן ולהתפנק בזרועותיה החמימות של משפחתי כתינוק מגודל; להשתעל ולהתעטש בפראות עד שחלונות הבית רועדים; להבריא ולחזור לעבוד; לעבור יום שלם ללא כאבים או הרמת טלפון לרופא זה או אחר, וללא תיאום תור לעוד בדיקה מפחידה. יום אחד בלבד.  

זהו, הכאבתי לעצמי מספיק. לא ידעתי אז שיגיע הרגע בו כל שאוכל לעשות הוא רק להיזכר. מחשבה מפחידה עוברת בראשי כעת, שיום יבוא ואתגעגע לזמנים בהם יכולתי לכתוב טור שבועי.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס