סכסוכים וילדי גירושים: כל אֶרס סופו הרס
שתי הרשימות האחרונות עסקו בנושא הרגיש ביותר בסכסוך הזוגי: הסדרי ראייה וטענות בדבר הסתה הדדית של הילדים. העובדה שהצדק עם כולם אומרת שיש בעיה של סדק במצב המשפטי. בהחלט הגיע הזמן לריענון התפיסות הקיימות ולבדיקה יסודית של הנושא. קצת תגובות לתגובות
"מדוע לא מזכירים שההסתה אינה רק נחלתן של נשים?" (יעל)
אבות רבים מסיתים את הילדים נגד האם, מגישים תלונות שווא למשטרה ועוד ועוד - הטענה הזו שבה וחוזרת, ויש בה ממש, למרבה הצער. לפעמים, האב מצדיק את עצמו: היא לא מאפשרת לי לראות את הילדים, ולכן זו הדרך שלי להילחם על זכויותיי.
אבל מה עם זכויות הילדים? אני לא מדבר על זכותם לראות את אביהם ככל שירצו וללא מגבלות. אני מתכוון לזכותם לגדול בלי לספוג הסתה שבועית, ולפעמים יומית, מצד זה או אחר, כשכל צד מטיל קרס, בלי להבין כי כל ארס סופו הרס.
השמצת בן הזוג באוזני הילדים עוזרת לעיתים להטות את הכף ולהשיג הסדרי ראייה מורחבים. אבל הנזק מרובה מהתועלת - גם לילדים וגם להורה המסית. ברוב המקרים, הצד השני משחיר בתגובה את תדמיתו של הראשון, דבר הגורר לא פעם הסלמת מסע ההכפשות. ולעתים קרובות, בגיל כלשהו, הילדים סוגרים חשבון עם ההורה שמנע מהם מפגשים בריאים וטבעיים עם ההורה השני ו"השתמש" בהם במאבקו עם ההורה האחר.
"גברים אינם נחותים והם לא כספומטים" (גבר)
"הרבה נשים רואות בילדים רכוש פרטי ואינן יודעות מה הגבול בין המותר לאסור", מתלונן הכותב, והוא לא היחיד. רון, בטוקבק אחר, קובל שהיה אבא במשרה מלאה עד שבית-המשפט איפשר לו לראות את ילדיו רק פעמיים בשבוע "והפך אותי לאבא של קניונים".
גם הם צודקים. ואולי זה הזמן להרהור קצר: קשה לומר שאין מי שאינו צודק בוויכוח הקשה הזה. אני מתכוון בטיעונים הכלליים כמובן, ולא במקרה הפרטי, שלרוב - כששומעים את שני הצדדים - מתקבלת תמונה מאוזנת יותר. כי למטבע הסכסוך הזוגי, ותרשו לי הכללה צינית כלשהי, שלושה צדדים: שלה, שלו - והאמת.
העובדה שהצדק עם כולם אומרת שיש בעיה של סדק במצב המשפטי בתחום הרגיש הזה. בהחלט הגיע הזמן לריענון התפיסות הקיימות ולבדיקה יסודית של הנושא במגמה לתת עדיפות לטיפול בו: דיונים מהירים יותר בבתי המשפט, מעורבות זריזה יותר של פקידי הסעד, יחס אחר של המשטרה לתלונות על הפרת הסדרי ראייה, נקיטת צעדים מהירים והחלטיים נגד אמהות המשבשות הסדרי ראייה ונגד אבות שלא באים לקחת את הילדים.
"אבא שלי מבין רק כיום כמה טיפש היה כשהיה צעיר" (אורית)
אורית היתה בת שנתיים כשהתגרשו הוריה. אביה לא שילם מזונות. היא נאלצה לעבוד במלצרות בגיל 14. "הילדים, שכל עולמם התערער, צריכים גם לשמוע הכפשות מההורים?" היא קובלת. "אמי היא האשה הכי מדהימה שיש, ואבא שלי מבין כיום, כשהוא מבוגר, כמה טיפש היה כשהיה צעיר, וכבר מזמן קיבל ממני סליחה ומחילה. אז אל תהיו טיפשים - הילדים הכי חשובים!"
חומר למחשבה: אם רואים את ההורה המסית יותר כטיפש (כמו שכותבת אורית) ופחות כרשע - האם קל יותר להבין אותו, ולכן גם לסלוח לו? כשמישהו טיפש, כתב צ'כוב, זה בדרך כלל לכל החיים. קשה לנו לסלוח לרוע, לזדון. אבל כשחוסר התבונה הוא שמכתיב את ההתנהלות של ההורה - האם אפשר לבוא אליו בטענות? מה לעשות, אלוהים את כולם לחיקו מאמץ, אבל לעיתים בשכל מקמץ.
"הגרוש שלי בקושי לוקח אליו את הילדים" (אמא)
הגרוש של הכותבת טוען שהיא, כמשמורנית, צריכה לטפל בילדים, "והוא בא רק על תקן של אורח". בסופי שבוע הוא בכלל לא לוקח אותם "כי הם מפריעים לו לצאת". באמצע השבוע "הוא מבריז ללא סוף ומאכזב את הילדים, וברוב המקרים מחזיר אותם רעבים ועצבניים".
אי אפשר לאלץ אב לשמור על קשר עם ילדיו, כשם שאי אפשר לכפות הורה לאהוב את ילדיו. אפשר לנסות להגדיל את סכום המזונות, כי הנטל המוטל על האם גדול יותר אם האב אינו נוטל חלק בגידול בני האדם הקטנים שהביא לעולם - ונעלם (כבר הבטחתי לכתוב על כך בהמשך רשימה נפרדת. אעשה זאת בקרוב).
"שחרר אותנו, תן לנו מפגש חודשי אחד. גם לך יהיה יותר קל" (יעל ותמר)
מכתבן של האחיות מתחיל בזכרונות קשים על המפגשים עם האב "שלא טרח להחביא את המאהבת בת העשרה שפיזזה לה בעצבנות כשנכנסנו". יעל ותמר מוסיפות שכיום הן כבר לא כועסות עליו, הן אפילו אוהבות אותו, אבל לא מעונינות במפגשים כפויים שלא זורמים.
כשהאב לא מגלה ענין בילדיו, השאלה תמיד היא אם יחסם גרם לו להתנכר אליהם, או שאין לו עניין בכך מסיבה שאינה קשורה לילדים. שאלת הביצה והתרנגולת. אגב, אבות החושבים שילדיהם מעוניינים רק בביצי הזהב שהם מטילים מניחים להם לא אחת לקרקר.
כך או כך, הצעד הנכון הוא לטפל מיידית בבעיה: פנייה לייעוץ. מי שצריך לקחת על עצמו את התפקיד היא האמא - מול אב ילדותי או קר, עליה להתעלות ולראות את טובת ילדיה.
"להתלונן מיד במשטרה על האשה שמונעת פגישות עם הילדים" (אריאל)
אריאל מציע "לרוץ למשטרה בלי היסוס כל פעם שהגרושה מונעת לראות את הילדים. זה יעזור". כותבים אחרים מתלוננים שהמשטרה לא נוקפת אצבע (אלי כותב שבמשטרת ראש העין אמרו לו שיפנה לבית המשפט. לדבריו, הגיש 15 תלונות במשך שנתיים).
מה הנכון? תלוי בתחנת המשטרה, בשוטר שנמצא בתפקיד באותה שעה, וגם בנחישותו של האב המתלונן. המשטרה חייבת למלא את תפקידה, וכשהיא מתקשרת לאם המפירה פסק דין כדי לברר מה קורה - רק לעתים קרובות זה עוזר. אם בדרג הנמוך במשטרה לא משתפים פעולה, מומלץ לפנות למפקד התחנה - בכתב, ולשגר תזכורת כעבור ימים אחדים. כל האמור כפוף למה שכתבתי ברשימה הקודמת: ייתכן שעירוב המשטרה עלול דווקא להזיק לקשר של האב עם הילדים. ההליך החלופי - פניה לבית המשפט בבקשה בשל בזיון פסק דין - יעיל פחות, אורך זמן ועולה כסף.
"החוק הנוקט הפליה, וההפליה המגדרית, הם הבעיה" (יורם יהודה)
החוק לא מפלה. הוא קובע כי עקרון טובת הילד הוא שיכריע. אבל, נכון שיש לעתים הפליה מגדרית, בעיקר לא מודעת ולדעתי לא זדונית: ההנחה המקדמית - הן של שופטים והן של פקידי סעד - היא שהאם היא המשמורנית המועדפת. זה נכון ברוב המקרים. עובדה: רוב הגרושים אינם מבקשים לקבל את הילדים לחזקתם. רוב האבות גם אינם מתפנים בתוך הנישואים, כמו האמהות, לטפל בילדים.
הבעיה היא במקרים, ששיעורם גדל והולך, של אבות המעוניינים באמת לקבל משמורת מלאה בילדים או משמורת משותפת. ואם לא זה - לפחות לינה או שתיים באמצע השבוע (או סוף שבוע ארוך, מיום שישי ועד יום ראשון בבוקר). לא תמיד מתייחסת המערכת לגברים כאלה בסבלנות ראויה ובאמון הרצוי. העובדה שיש אבות רבים הנאבקים רק מטעמים טקטיים לקבל את הילדים מזיקה לאותם אבות שאינם רואים בילדים כלי עזר "לנצח" בסכסוך.
"מה עם תביעת נזיקין נגד ההורה המסית?" (רחל)
רחל מצפה ל"קצת יותר יצירתיות, כמו למשל תביעת נזיקין נגד ההורה שמונע קשר", או חקירת פקידת הסעד בבית המשפט על התסקיר.
תביעות כספיות בשל הנזק שגורם הורה המשבש הסדרי ראיהי או מסית את הילד נגד ההורה האחר אינן מקובלות עדיין בבתי המשפט. חקירת פקידת הסעד רצויה לפעמים. אבל בדרך כלל פקידת הסעד תבסס בחקירה את המלצותיה. צריך לדעת גם, כי לא תמיד מאפשרים שופטים לאב לחקור את פקידת הסעד.
"מה עושים כאשר האב מגיע באיחור?" (אורני)
אורני שואלת אם היא יכולה לבטל את המפגש כשהגרוש שלה מגיע באיחור. "ומדובר בתופעה קבועה, והוא לא טורח אפילו להודיע שהוא מאחר".
האֵם אינה צריכה לחכות שוב ושוב מעבר לשעה המוסכמת לקבלת הילדים, אבל לא מומלץ לבטל את המפגש ללא הידברות, או לפחות להודיע מראש, ורצוי בכתב, שכך תנהג האשה להבא. אפשר גם להתייחס לאפשרות הזאת כבר בהסכם הגירושים: למשל, לכתוב כי בכל מקרה של איחור, האם לא תהיה חייבת להמתין לאב מעבר לחצי שעה. ניתן גם לכלול בהסכם הגירושים סעיף הקובע, כי בכל מקרה של איחור (מעבר לדקות ספורות) האב יתקשר ויודיע שהוא מתעכב. מומלץ לאב לעשות זאת בעיקר עבור הילדים, שלא פעם ממתינים לו בקוצר רוח.
"הכל תלוי בעורכי הדין, וכשהם יפסיקו להתסיס - הרבה בעיות ייפתרו" (אב גרוש, יונה)
הלוואי שהיתה לנו השפעה כל כך רבה, כי אז מרבית המקרים היו נראים אחרת. רוב עורכי הדין מנסים לעזור לשני הצדדים, להנמיך את הלהבות, לראות את הילדים מבעד לאינטרס הצר והמיידי של הלקוח שלהם.
אמרתי רוב, כי אני מכיר גם עורכי דין שנוהגים אחרת. הם נגררים אחרי הורה חמום מוח. הוא צמא דם, והם צמאי דמים, ששכר הטרחה מטשטש את חובתם - המוסרית בראש ובראשונה - לעשות הכל כדי שהילדים לא ייפגעו. אבל למיטב ידיעתי, מדובר במיעוט מקרב אלפי עורכי הדין העוסקים בתחום.
- ניתן לשלוח באימייל
שאלות לעו"ד דון-יחייא. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.
