התקווה של זהבה

לפעמים אנחנו שוכחים שהשיר המוכר ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית הוא לא "ואת", אלא ההימנון הלאומי שלנו. בימים אלה, ימים של זיכרון ושל חגיגות עצמאות, אנחנו מציגים בפניכם את "יש תקווה", פרויקט מיוחד שבמסגרתו אמנים ישראלים מבצעים גרסה מיוחדת להמנון שהוקלטה במיוחד עבור ynet.

• הפרויקט נעשה בשיתוף אולפני "גל-קול" ברמת גן
  

את הפרוייקט פותחת זהבה בן, הזמרת הוותיקה, שהוציאה לאחרונה אלבום חדש ובימים אלה מתחילה סיבוב הופעות טרי. מלבד בן, משתתפים אמנים נוספים בפרויקט, ולכם רק נותר לצפות לביצועים מפתיעים ומרגשים נוספים שמחכים מעבר לפינה. 

איך הכל התחיל?

את "התקווה" כתב נפתלי הרץ אימבר, יהודי נודד שנולד בזלוצ'וב, גליציה, משורר בוהמיין וחובב הטיפה המרה, שחי בארץ 4 שנים בלבד, שהיו גם הן מלאות בנדודים חסרי מנוחה לאורכה ולשכנתה מצרים. תולדות השיר שכתב- קוסמופוליטיים כמוהו. בשנת 1886 (תרס"ו) יצא לאור בירושלים ספר שיריו "ברקאי" ובו גם השיר "תקוותנו" ולו תשעה בתים. מאוחר יותר יצטמצם לבית אחד ופזמון וייקרא "התקווה". אימבר התחיל לכתוב את השיר 11 שנים קודם לכן, בעיר יאסי שברומניה. הוא הושפע בכתיבתו מההמנון הפולני, "עוד לא אבדה פולין", והאגדה אומרת שבכל מושבה נכתב בית והשיר התעצב בירושלים, בחדר שקירותיו התמלאו בשירבוטי חרוזים ורעיונות פרי מוחו של אימבר. הספר עורר התרגשות ביישוב החדש והשיר הבולט בקובץ דרש לחן.

הניסיון להעניק לשיר לחן מקורי כשל. שמואל כהן, תושב ראשון לציון שהתוודע לשיר עוד לפני עלייתו ארצה, והלביש עליו לחן עממי שהושאל בשינויים קלים, משיר בשם "עגלת השוורים" אותו נהגו לשיר במחוז מולדאביה שברומניה. אותו לחן מצוי גם ב"וולטבה", אחד מחלקיה של היצירה "מולדתי" מאת המלחין הצ'כי-גרמני סמטנה. ובשיר טרובדורים איטלקי שנקרא "פוג´י פוג´י".

וגם המלים לא נותרו כפי שנכתבו. השורה "התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה", שונתה ל"התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". יהודי הגולה, לעומת זאת, המשיכו לדבוק בגרסה המקורית.

בהליך שהיה מכונה היום "פרסום ויראלי", החל העם היהודי לאמץ את "התקווה" כהמנון. המוסדות הציוניים למדו באסיפה שנערכה ב-1900 בבריטניה על האפקט הממכר של "התקווה" (שכונה בחיבה "עוד לא אבדה"), לאחר שבאי הקונגרס פרצו בשירה ספונטנית שלו. בקונגרס לונדון הוכרזה תחרות המנונים שהניבה יצירות שפוטנציאל הסחף שלהן היה מזערי. באותה שנה דווח על שירה המונית של השיר גם בגרמניה, בווילנה וברוסיה. נראה שהעם אמר את דברו והקונגרס הציוני השישי (1903) כבר נסתיים בשירת "התקווה", שסימנה את כיוון ההכרעה בויכוח: אוגנדה מול ארץ ישראל שהתעורר באותו קונגרס. רק בקונגרס הציוני ה-18 הוכרז השיר כ"המנון הלאומי של העם היהודי". אימבר נפטר שנים לפני כן, ב-1909 בארצות הברית, כשהוא שיכור וחסר כל.

במהלך השנים השיר עורר פולמוסים רבים, למרות שעברו מעיד כי מעולם לא התיימר להיות חסין בפני שינויים. רק בשנת 2004 הצליחה הכנסת לעגן את "התקווה" ב"חוק הדגל הסמל וההמנון", מאה שנים ויותר אחרי שנכתב. 

סייעה בהכנת הכתבה: מירב קריסטל