טורקיה: פה זה נגמר

תשעה מעשרה קבין של ליצנות שירדו לעולם, הצמידו אבותינו בגסות מבישה לטורקים, ומאז סיפוריו של אליעזר שמאלי על עלילות "השומר" נתקבע בתודעתנו המתנשאת שכל טורקי נראה כעבדאללה נפתוזי מ"חסמבה" פרק ב', עטור בשפם מעוקל, שמן כמו המלך פארוק המנוח וחובש תרבוש.

לפני שנים הרבה הייתי צריך גם אנוכי להגיע אל שכנתנו החייכנית ומכניסת האורחים - טורקיה - כדי להיווכח בהרף יומיים כמה גדולה איוולתי. לנצח נשארה בזכרוני תחושת הייאוש בבואי בשערי המדינה הזאת, מצויד באשרה כדין (שאז גם ישראלים נאלצו להצטייד באשרות כניסה) אלא שתוקף זו הקודמת בדרכוני טרם פג, ושוטר הגבולות הטורקי ניסה לבדוק מדוע יש בידי שתיים. שום הסבר לא הועיל. השוטר התעקש להבהיר לי שפעם אחת מספיקה. ממילא כל הפעמים נראות אותו דבר.

לך תנסה להסביר למישהו מלובשי המדים שיש כאלה אנשים בעולם שרוצים עוד ועוד טורקיה, שדווקא משום שהיא יפה רוצים לבוא בשעריה כי היא הייתה יפה גם בפעם הקודמת. הקלגס לא גילה שום הבנה, עד שלא בא שוטר דובר גרמנית והכל הסתדר. הומור לא היה שם.

בכלל, על אף שהומור זו תכונה חוצה תרבויות, אני הייתי מהמר דווקא על קשיות עורף אצל הטורקים, אך חרף העקשנות וחוסר ההבנה הכביכול מכוונת שלהם, נחרתו במעמקי יומני המסע שלי כמה פגישות אנושיות מאוד, שלצד הממד הכמעט הומוריסטי שבהן, תמיד נלווה אליהן חום אנושי אמיתי, כזה שגורם לך לאהוב את הטורקים ואת ארצם, ואפילו להיות משועשע מהפן המביך של הבירוקרטיה.

דיוק זה עניין יחסי

כשהגחתי מהיערות שבמערב הרי הטאורוס נפלתי על מרמריס. זה היה לפני התקופה בה הנורבגים כבשו את העיירה, האנגלים עוד לא שיגרו אליה את האוגדות הנשיות חשופות השת וגלויות השדיים למלא את חופיה, והגרמנים רק החלו לגשש אחר אפשרויות הריסתה של מרמריס היפה והקטנה, כדי להפוך אותה למפלצת תיירות כמות שהיא היום.

הטיילת על מפרץ איצ'מילר, עד למרמריס (צילומים: דני צימט) 

צללתי בתוך קערת יוגורט צח וסמיך, שאליה יצקו צלוחית דבש בצבע הענבר, הרטבתי את הכבודה הזו בראקי, ודחסתי היטב את הכל מאחורי גוש להמג'ון ריחני. אז, כשרווח למעי המיוסרים מהרעב, הייתי יכול לפרוש אל חורשת אורנים סמוכה לפיורד של מרמריס, ולקול הרוח המאוושת בין צמרות הארנים, לפשוט את רגלי, לנענע באצבעותיהן ולחשוב בנחת על קנידוּס.

שאלתי מישהו איך מגיעים לשם וכמה זמן זה אורך. השאלה היתה חיונית משום שהמפות הטורקיות המפורטות ביותר בימים ההם היו בקנה מידה של גלובוס, וקנידוס קטנה מכדי להכלל במפרט הזה. הגאון שהבין את שאלתי באשר לדרך ולזמן, הבטיח בכבוד אימו שהדרך טובה ואם אקח את ה"דולמוש" היומי - סרקופג ממונע אליו מצליחים הטורקים לדחוס כ-30 איש על כבודתם ב-18 מושביו - אהיה שם תוך שעה או שעתיים, מ ק ס י מ ו ם - שלוש.

על גב של דרקון

לשמע התשובה, שמידת דיוקה נע משעה אחת לשלוש שעות, נדלקה אצלי נורית אדומה אבל התעלמתי ממנה. עליתי על מכונית נמוכת גחון והפלגתי בדרך היבשה קנידוסה. אחר כך גם קיללתי את המסביר. הדרך נראתה כמו גב מחוספס של דרקון, ומשום הטלטלות העזות הייתה לי תחושה שהדרקון כועס ופשוט מנסה להיפטר מהמטרד, כלומר, מאיתנו.

הדרך ממרמריס לקנידוס עוברת על פסגות הרים, שמצדם האחד משתרע הים ומצידם השני יש מפרץ. כל רוחב היבשה בין שני גופי המים האלה הוא לעיתים מרחק זריקת אבן. חוץ מזה, מנהג מגונה יש להם לנהגים הטורקים, הם מפתיעים אותך בסיבוב. ויותר מכל הם אוהבים להפתיע בהפעלת צופר זוועות, שגורם להתקף לב כמעט.

הייתי מודאג במקצת, מה גם, שכאחרי שלוש השעות המובטחות הכביש הסתיים. הטורקי מההסבר לא זכר לספר שהדרך ה"טובה", שנמשכת שלוש שעות, היא רק מחצית הדרך לקנידוס. על החצי השני אני כבר לא כל כך יודע מה לספר, חוץ מזה שהדרך נמשכה כשעתיים ומחצה. היה חושך ובני הלוויה שלי היו הכוכבים בשמיים. העגלה המיוסרת קירטעה נואשות בין קירות בתים נטושים של עיר בת כ-2,500 שנה, ירדה אל תיאטרון הרוס בן כ-2,000 שנה, ונעצרה בסוף טורקיה.

שרשרת המזון

כשירדתי אל הקצה הסופי של אסיה הקטנה ראיתי לפי הסדר: מפרץ חשוף ובו שתי סירות דייגים מפיצות אור צהוב, ירח ששפך אור נפלא על סלעים שסימנו את סוף טורקיה, מגדלור שהפיץ חושך סמיך סביבו כי בלילות ירח לא צריך מגדלור ואפשר לחסוך באנרגיה, בית קטן ובתוכו מוזיאון, תחנת משטרה, קסרקטין צבאי זעיר שתפקידו להגן על הקצה הזה, שומר על העתיקות כדי שלא ייקחו אותן, מסעדת דגים פיצפונת, חתולים - המון חתולים - שיודעים כי אם מגיעים זרים למקום, מיד יגיע גם האוכל, וכמובן כלבים רזים ורעי מראה שיודעים כי אם זה מה שקורה אז יהיו הרבה חתולים ואפשר יהיה לנסות לגזול מהם את האוכל.

היו שם גם חמישה דייגים וראש הכפר, והם גם היו רוב האוכלוסייה בכפר. כל האוסף הזה התרכז בבית אחד ועל המרפסת שלו, מעל מפרץ קסום ובו שתי סירות ואור ירח.

את שעות החושך הקרובות ביליתי כמו ברון שזוכה לכיבוד, למזון ולמשקה בכל מקום שאליו הוא מגיע. ולא זו בלבד, מברון בדרך כלל מצפים שישאיר אחריו נדבת יד, שאם לא כן מסתערת עליו מיד העיתונות המקומית ומכנה אותו בשמות גנאי, ואילו אני נדרשתי רק להשתתף בשמחת העניים, במריטת עצמות דגים, בניגוב צלחות אורז ובמרחץ של ראקי ושפטלה, שזהו עסיס תפוחים סמיך ומתוק, שאין כמותו לעינוגי הבטן, הלב והנשמה.

אסון אלקטרוני

משהכרזתי בגאווה של מי ששתה יתר על המידה הנכונה, שאני מישראל, התייצבוו ראש הכפר, שני דייגים וחייל אחד וקראו בטורקית צחה קריאות הידד, שברור היה לי שהן מבטאות אהבת אין קץ ולא הבנתי למה. ההסבר הגיע בליווי תנועות ידיים שמהן השתמע שהיוונים הם כמו הערבים, והיות שהישראלים בקיאים מאין כמותם בחיסול ערבים לאור היום ובמחשך, הרי חזקה עליהם שגם יוונים אנחנו מסוגלים לשחוט, ועל כך האהבה.

מבט על מפרץ איצ'מילר

שלא יהיו אי הבנות, אין היום מלחמה בין טורקיה ליוון. האהבה המטורפת הזאת בין העמים לא זקוקה למלחמה כדי להפוך לאש. מה שהטריד באמת את אנשי קנידוס אשר בקצה טורקיה היה פשוט זה שהרדיו היווני כיסה בשידוריו את הטורקי, ולפיכך אי אפשר לשמוע בקנידוס מוזיקה עותומאנית אלא רק הלניסטית. זה הרג להם את מצב הרוח כל יום מחדש ולכל היום.

הבעתי צער עמוק על האסון האלקטרוני הזה ונשבעתי בין דג אחד לעגבנייה ממולאה שאנחנו, הישראלים, אכן נהרוג בעבורם את כל מפעילי רדיו יוון ושדרניו. זכיתי מיד למחיאות כפיים ולעוד כוס ראקי, שהייתה המסמר האחרון בארון המתים של פכחוני בלילה ההוא בקצה אסיה.