אלוהים ישמור, רק לא סיגי!
שמות חיבה הם בין הדברים האהובים עלי ביותר. מבחינתי זה אומר: הנה מישהו שאוהב אותך. חיבוב זה יותר אהבה
שם נחמד, בסך הכל. שם של פרח. סגול, עם קצת צהוב במרכז. קטן ושברירי.
סיגלית
לא שלא היו לי איתו בעיות גם בעבר, אבל הוא ישב טוב יותר. כל מי שיש לו שם המורכב משלוש הברות יודע כמה ניתן לעוות אותו. ומה לא עשו לשם הקטן שלי... במלעיל, במלרע, ניחא. אבל תמיד ניסו גם לקצץ לו את הזנב. "השם שלך ארוך מדי", היו אומרים. ואני הייתי מגוננת עליו בחירוף נפש. לא סיגל. לא גלית. ואלוהים ישמור, רק לא סיגי! (אני בכל זאת ילידת צפון תל אביב).
סיגלית. זה כמו סיגל, אבל יותר קטנה, כמו שמישהו אמר פעם (כף/כפית, קפיש?)
אפשר לחשוב מה ביקשתי. בגרוזיה בטח היו מוסיפים לי איזה "שווילי" רק כדי שיוכלו לגלגל את השם על הלשון כמו שצריך. סיגלישווילי זה שם באורך לגמרי ממוצע אצלם. ומילא אלו ששואלים קודם, אבל לא חסרים נציגי משרד הפנים למיניהם, המחליטים על דעת עצמם שסיגלית לא בא להם טוב.
אבל כל הבעיות האלה היו רק מול אנשים זרים. מי שאוהב אותי ממציא לי שמות נוספים, או אפילו מאריך את הקיים (סיגליתוש).
זה לא חייב להיות אהבה רומנטית
שמות חיבה הם בין הדברים האהובים עלי ביותר. מבחינתי זה אומר: הנה מישהו שאוהב אותך.
זה לא חייב להיות אהבה רומנטית. זה לגמרי יכול להיות האיש מהמכולת ששמח שבאת, או חברים לעבודה שלא ראית כבר הרבה זמן ותמיד נעים לגלות שגם להם כיף לראות אותך שוב.
בצבא, כמו כולם, נהגו לקרוא לי בשם המשפחה בלבד. "מה נשמע, פרקוֹל?" היו שואלים, ואני הייתי מבסוטה. בעבודה מתחיל להשתרש לי הכינוי "פרקוֹלית", וגם אותו אני מאמצת בחום, יחד עם אחותי הבכורה שחנכה אותו.
אבל לכל התוהים איך הגעתי לשם "גיגה", אולי הגיע הזמן להוציא את הסיפור הקטן הזה לאור:
מצצתי אצבע כשהייתי קטנה. מה זה אצבע - את כל האצבעות. אמא שלי מספרת שהייתי מחליפה ביניהן כשהיו מתכווצות או משחירות או משהו מגעיל כגון זה. והיה לי סמרטוט קטן מבד משי, כמו "שמיכי" שיש לפעוטות, שנהגתי לשפשף כנגד הלחי בעודי מוצצת (אצבע, כן?). הוספתי למציצה קולות הנאה שנשמעו כמו "גאייגאייגאיי", וכך זכה הסמרטוט הקטן שלי לכינוי "גאייגאיי", ובי, בעקבותיו, דבק לתמיד השם "גיגה".
זה היה הרבה לפני עידן המחשב הביתי. הרבה לפני שהמילה הזאת (מקורה במילה יוונית שמשמעותה "ענק") נכנסה לחיי היומיום שלנו. הרבה לפני שהגיעו במחשב למידה של 1,000,000,000.
אני גיגה של שנות ה-70.
בגיל חמש לקחתי את ה"גאייגאיי" שלי לגינה של השכנים וקברתי אותו כלאחר כבוד בטקס בגרות מלכותי, ואיתו ואת ההרגל הילדותי של מציצת אצבע. השם, לעומתו, נשאר איתי לתמיד.
בפיה אני "דודה דידה". דניאלה (צילום: סיגלית גיגה פרקול)
בזמנו, רק המקורבים ממש הורשו להשתמש בו. המשפחה הקרובה וחברים של האחיות שלי שהכירו אותי כך דרכן. היום הוא כבר מתנוסס בגאון על התמונות שאני מצלמת ואפילו בתעודת הזהות שלי, בנוסף לסיגלית.
גם ל"גיגה" נולדו עם הזמן הרבה וריאציות חדשות של חיבוב: גיגוש, גיגיונת, גיגס, גיג, גיגל'ה, גיגי, ג'י, גימל והחיבור עם המקור - גיגלית. בפי הקטנטנים שבחבורה, שעוד לא ממש שולטים באות גימל, אני נקראת "דודה דידה".
יש עוד שפע שמות, שמאחורי כל אחד יש סיפור, במיוחד כאלו שהמציאו לי בני זוגי במהלך השנים, אבל אותם, ברשותכם, אנצור בליבי.
אני בטוחה שלכל אחד ואחד מכם יש לפחות שם חיבה אחד. תחשבו כמה זה נחמד לשמוע שאוהבים אתכם, ובפעם הבאה שתיתקלו במישהו שאתם מחבבים - צ'פרו אותו באיזה שם חיבה שיעשה לו שמח בלב.
האימייל של גיגה
לפנייה לכתב/ת 
