אשרי נידה אני

פרשות תזריע-מצורע עוסקות בנגעים ובהפרשות של הגוף הגורמים לאדם הנושא אותם להפוך למנודה הנשלח, עד יעבור זעם, נגע והפרשה, אל מחוץ למחנה, או לכל הפחות נדרש לתהליכי טהרה מיוחדים. עיקר עיסוקן של הפרשות בנגע הצרעת. הכהן ממונה על זיהוי הצרעת ועל הפרשתו של המצורע מהקהילה והפרשות שלנו הן מעין 'מגדיר צרעת', מדריך שימושי ומפורט לכהנים.

כאמור, לא רק צרעת בפרשות שלנו, גם הפרשות הגוף זוכות בהן להתייחסות. עניין הנידה, טומאת הפרשות הגוף של האשה, יוצר מעטפת לשתי הפרשות - פותח את פרשת תזריע וחותם את פרשת מצורע:

ויקרא פרק יב

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: ... (ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: (ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:

ויקרא פרק טו

(לב) זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ: (לג) וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה:

אני אשה, אני בת ארבעים ואני נמשכת למחשבות אודות חוקי הנידה. גיל ארבעים (אולי כמו כל שנה 'עגולה') הוא גיל סמלי. אני חושבת שהוא מסמל עבור רבים את הסוף המוחלט של עידן הנעורים. ההגדרה 'שלושים ומשהו' עוד נושאת על כתפיה חן נעורים, ארבעים זה כבר לגמרי ומאוד מבוגר, אנחנו רגילים לקרוא לזה 'אמצע החיים'. אנחנו רגילים להתייחס אל זה כאל גיל משברי.

נדמה לי שעבור נשים גיל ארבעים מקבל משמעות מיוחדת עוד יותר, עם או בלי קשר לביולוגיה ובוודאי בלי קשר ליכולות הרפואיות המתפתחות מדי יום, הסימבוליקה של גיל ארבעים היא - ראשית הסוף של תקופת הפוריות הנשית. לאה גולדברג בפתיחה לסונטות, 'אהבתה של תרזה די מון', כותבת:

תרזה די מון היתה אשה מן האצולה הצרפתית, שחיתה בסוף המאה הט"ז בסביבות אביניון שבפרובאנס. בהיותה בת ארבעים בערך התאהבה באיטלקי צעיר, ששימש כמחנך לבניה, והקדישה לו כרבעים ואחת סונטות, כאשר עזב האיטלקי הצעיר את ביתה, שרפה את כל שיריה והיא עצמה פרשה למנזר. זכר שיריה נשאר רק כאגדה בפי בני דורה.

התלמוד מספר שמעמדה של הנידה בקהילה היהודית ידע גלגולים:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף סד עמוד ב'

'והדוה בנדתה', זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין. עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר 'והדוה בנדתה' - בנדתה תהא עד שתבא במים. בתחילה, בזמנם של הזקנים הראשונים, היו הנידות מצוות להתנוול במראה החיצוני, עד שבא רבי עקיבא ומתוך דאגה לשלום בית ולשלמות הנישואין, השאיר את הגדרת הנידה רק במערכת היחסים המינית שבין בני הזוג והתיר את האיפור וההתקשטות.

ההגדרות 'נידה' ו'דווה' כמו הגדרת המצורע אלימות כיוון שהן מגדירות. הן מגדירות מי 'בפנים' ומי 'בחוץ'. אבל מתוך ההתפתחות בהלכה שלפנינו אני שומעת לא רק את הדחייה של החכמים מהנידה אלא גם את המשיכה המבוהלת שלהם אליה (את פרדוכס הנידה עליו דברתי קודם). מדוע אסרו הזקנים הראשונים על הנדה לכחול את עיניה ולהתקשט? אם הנדה הייתה באמת כל-כך מרתיעה לא היה צריך לייצר כלפיה הרחקות מלאכותיות. מההלכה שלפנינו אני לומדת שהנידה מספרת ל'זקנים הראשונים' גם סיפור של תאוות חיים, פוריות מתפרצת ומיניות. הנידה מבהילה, מפתה ומושכת, והחכמים – מתבלבלים...

היום, ממרומי גיל ארבעים, אני מבקשת להוסיף לדברי ר' עקיבא ולאה גולדברג עוד התפתחות הלכתית ושירית, עוד איחול – שנהנה משנות הנידה ונוסיף לפתות, לצחוק ולצחק ובעיקר – לבלבל צעירים ו'זקנים ראשונים' - עד מאה ועשרים!

שבת שלום 

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים