בינימין נעשה קדוש וזלדה עגונה
"בנימין שוטה הוא, ואפשר שהוא טיפש גמור, אבל מזה אין עוד ראיה שהוא מחויב להיות גם משוגע". פרק מתוך "מסעות בנימין השלישי", מאת מנדלי מוכר ספרים - קלאסיקה של הומור יהודי שתראה בקרוב אור במהדורה מוערת
בטבעו היה בנימין, בעל המסעות שלנו, פחדן משונה. היה מתיירא לצאת* יחידי בלילה ברחובהּ של עיר, ולישון יחידי בחדר לא היה רוצה בעד כל הון. יציאה כל-שהיא מחוץ לעיר היתה אצלו בחזקת סכנה, מי יודע מה יארע שם, חלילה. כלב קטן, הקל שבכלבים, היה מטיל עליו אימת מוות.
"פעם אחת היה מעשה" - כך מספר בנימין – "ואני זוכרהו כאילו נעשה עכשיו. הקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקהּ* והיום בוער כתנור, והיה רבֵּנו הולך עם אחד ממקורביו לטבול בבריכה מחוץ לעיר. ואני עם חברי, שני נערים קטנים, היינו מהלכים ביראת הכבוד אחריהם, בטוחים ברבנו שזכותו יגן עלינו ולא יארע לנו שום מכשול ופגע רע חלילה, ונחזור לביתנו בשלום. וכי מי לנו גדול מרַבָּן, שכל העולם חולקין כבוד לו? רבנו זה, מגן ישענו*, היה הולך ופוסע בראש בהדר גאונו, וכשהגיע לְהַבּריכה והתחיל מתפשט את בגדיו בנחת, קפץ עליו רוגזו של גוי קטן ושיסה בו את כלבו. צור משגבנו זה פרחה נשמתו ונס ברגליו, אוחז ביד ימינו את המכנסיים במחילה ובשמאלו כובע השעיר* על ראשו. ואם הוא בכך, אנו - ילדים קטנים - על אחת כמה וכמה: אם לווייתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי הרקק? והרי אנו אוזרים חלצינו ורצים כִּצְבי בזעקה גדולה ומרה, עד שנכנסנו בהולים ודחופים לתוך העיר ומורנו ורבנו בתוכנו. והנה מהומה ומבוכה, אנשים ונשים נבהלים ובאים, הומים ומשמיעים ביראה יחד בקול - מי בשריפה, מי בגזילה, מי ברציחה, ואין אחד שומע את חברו".
אבל לאחר שעניין הנסיעה למרחקים נקבע בלב בנימין, התחיל להיות גיבור כובש את טבעו*, וגמר בדעתו לעקור כל פחד מלבו. היה כופה את עצמו לילך דווקא יחידי בלילה, לישון דווקא יחידי בחדר, ולצאת דווקא מחוץ לעיר, אף על פי שדבר זה היה מתיש כוחו ונפלו פניו מפחד. הנהגתו החדשה בביתו ובבית המדרש, פרצוף פניו הצנומים ויציאתו זו, שהוא יוצא פעמים מן העיר ומתעלם* כמה שעות, - היו תמוהים מאוד ונתנו את בנימין לשיחה בפי הבריות. יש אומרים: נשתטה בנימין, דעתו נטרפה עליו, ונתנו טעם לדבריהם: "בנימין הרי מוחו אינו שלם כל צורכו, ומחוּסר חוליה אחת מתחילת ברייתו והיה בחזקת שוטה תמיד, ובפרט עכשיו בתקופת תמוז, שאפילו פיקחים יוצאים מדעתם, על אחת כמה וכמה בנימין!" ויש מהם, ובראשם רבי אייזיק-דוד ברבי אהרן-יוסל'ס, היו אומרים: אֶט, אֶט* !... ועוד פעם אֶט! אמת הדבר, בנימין שוטה הוא, ואפשר שהוא טיפש גמור, אבל מזה אין עוד ראיה שהוא מחויב להיות גם משוגע, שאם כן קשה: למה נשתגע דווקא עכשיו ולא קודם לכן? אדרבה, שעת הכושר להשתגע היתה לו שתי שנים קודם, ולכל הפחות בימות החמה דאשתקד, כשהחום היה מתגבר ביותר. אבל רבים מהבטלונים היו סבורים, והנשים הסכימו לדעתם, שכל זה אינו אלא מעשה אותה הכת*, רַחְמָנָא לִיצְלָן... ובוודאי יש לו עסק עם אותה הקליפה... וזהו טעמו של דבר שהוא תועה יחידי בלילה, שהוא מתעלם מן העין לפרקים כמה שעות ושהוא ישן יחידי בחורבה שבחצרו. וזלדה זוגתו הרי מספרת שמתדפקים שם אצלו בחורבה כל הלילות, והיא בעצמה שומעת קול פסיעות שם...
לימים היה מעשה בבנימין, וקנה לו על ידו שם גדול במקומו. פעם אחת יצא מחוץ לעיר בחודש תמוז כחום היום והפליג לתוך היער. היה נשען שם תחת העץ, קורא בספריו, שהיו אצלו בחיקו תמיד, וצולל בהרהורי לבו. והרבה היה לו על מה להרהר: רוחו נשאתהו למדינות הים, לאותן המדינות בקצווי ארץ... והוא רואה את עצמו מדלג על ההרים, מהלך בעמקים ובמדבריות ובכל המקומות הכתובים בספריו, נוסע והולך בעקבות אלכסנדר מוקדון* ובעקבות אלדד הדני וחבריהם; הוא רואה במחזה את השפיפון הנורא, את השמיר*, זו התולעת הנפלאה, גם נחש שרף ועקרב ומשלחת תנינים וזוחלי עפר הרעים; הוא מגיע ובא ליהודים האדמונים שם ומסיח עם בני משה. וכשנתעורר מחזיונותיו התחיל מהרהר בלבו: מתי יישא רגליו וילך למסעיו ומתי יראה כל אלה בעיניו.
ועד שהוא מהרהר פנה היום*, ובנימין עמד, מתמתח בפישוט אבריו ונושא את רגליו לחזור לביתו. הוא מהלך ומהלך ועדיין אינו יוצא מתוך היער. הוא מהלך שעה, שתיים ושלוש וארבע, ולא די שלא יצא מתוכו, אלא שהוא נכנס בו לִפְנַי ולפנים* וחושך יְֹשוּפֵנוּ* יותר ויותר. פתאום עמד רוח סערה, ויהי קולות וברקים וגשם נורא מאוד*. בנימין עומד תחתיו, רועד מִזֶּרם וממטר ומתפחד ואומר בלבו: דוב אורב לו, ארי יוצא ממסתרים; הנה זה הולך ובא המאטו"ל, שהוא, כמו שנאמר בספר "צל עולם", "מין שרף גדול וארוך מאד ולו ב' זרועות ארוכות אשר בהן יפיל את הפיל וממיתו". - והוא גם רעב, עייף וצמא, שלא טעם מאומה כל היום, ובעת צרתו זו עמד והתפלל תפילת ערבית, שופך נפשו ומתפלל בהתלהבות ובכוונה עצומה; וכיוון שעלה עמוד השחר התחזק והלך בשם אלוהי ישראל. הוא מהלך כשתי שעות בחורשה - והנה קול באוזניו, והקול כקול לִסטים מזוין נדמה לו מרחוק, ונתבהל ונס ברגליו.
אבל מיד היה לבו נוקפו ואמר: בוז לך, בנימין! אתה מבקש לעבור ימים ומדבריות, מקום שרף ועקרב וחיות רעות ופראי אדם, וכאן, במקומך, אתה מתפחד ובורח, שמא גזלן לפניך בדרך. אוי לאותה בושה, בנימין! כלום נס גם אלכסנדר מוקדון כמותך? כלום נתייאש גם אלכסנדר מוקדון, כשהיה רוכב על הנשר ותם הבשר מעל ראש חניתו, שהנשר הזה היה אוכל אותו ומגביה עוף על ידי כך מעלה מעלה? לא, בנימין, אלכסנדר מוקדון לא נס; אלכסנדר מוקדון הוא בכבודו ובעצמו לקח מגופו חתיכת בשר ונתן אותה בראש החנית! אדרבה, חזק, בנימין! מאת הקדוש ברוך הוא היתה זאת לבעבור נסות אותך*. והיה אם תעמוד בניסיון זה - אשריך וטוב לך, אז אדם אתה, בנימין, ותזכה לגדולה, שימלא המקום* את משאלותיך ויביאך בשלום לבני משה, ותהא מדבר עמם על כלל ישראל אחינו, ומספר להם בפרוטרוט את כל הנהגותיהם של יהודינו, מה חייהם ומה מעשיהם כאן במקומנו. אם בניסיון זה תעמוד עכשיו ותחזור ותלך כנגד קול הקורא שם, סופך לנצח כל הנוראות והמוראים הגדולים*, ותהיה לתהילה ולברכה בתפוצות כל בני ישראל, ולכבוד ולתפארת גם לעדת בטלון. בטלון ומוקדון, שני המקומות הללו יהיו מפורסמים בכל העולם כאחד...
ובנימין שלנו נאזר בגבורה ובביטחון גדול והולך קוממיות*, והנה הגזלן לקראתו - איש כפרי, יושב בעגלה טעונה שקים וסלים, ובהם כל מיני מזונות, וצמד שוורים נוהג בה.
- דוֹבְּרִי דְיֶן! (צפרא טבא!)* - קפץ בנימין וקרא בקול משונה, שמשתמע לכמה טעמים - מעין צעקה, תפילה ותחנונים וייאוש כאחד, כאדם שאומר לחברו: הריני בידיך ועשה עמי מה שלבך חפץ! וכמי שבוכה ומתחנן על נפשו ואומר: אוי, ריבוני, חוס ורחם עלי ועל עוללי וטַפּי!...
לאחר אמירת "דוברי דיין" משונה זה נשתתק בנימין, פניו הלבינו, ראשו היה כבד עליו, עיניו קמו, ונכשל ונפל תחתיו - ואבדו עשתונותיו...
***
הערות מאת בני מר:
1) מתיירא לצאת יחידי בלילה – ע"פ תלמוד בבלי ברכות מג ע"ב: "שִשה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק ואל יצא יחידי בלילה וכו'". בנימין אינו נשמר לנפשו, אלא הוא פשוט מפחד.
2) הוציא חמה מנרתיקה – בהשאלה: הוציא את השמש מבעד לעננים, כמו שקרה, למשל, לאברהם לאחר ברית המילה: יצאה חמה מנרתיקה כדי שלא יבואו אורחים לבקרו.
3) מגן ישענו… צור משגבנו – כינויים לקב"ה, המצביעים על כוחו וגבורתו, ע"פ תפילת שחרית לחג: "צור משגבנו, מגן ישענו".
4) כובע השעיר – מצנפת פרווה, שטריימל חסידי.
5) גיבור כובש את טבעו - ע"פ המשנה, אבות ד, א: "איזהו גִבּור – הכבוש את יצרו".
6) מתעלם - נעלם.
7) אֶט אט – מילית ביטול (עט, עט - יידיש), מכוונת כאן לדבריו של אייזיק-דוד.
8) אותה הכת – כינוי לשדים ומזיקים, המכונים גם, כמו בהמשך: קליפה.
9) אלכסנדר מוקדון – מלך יוון, 323-356 לפנה"ס, שכיבושיו וחוכמתו עשו רושם רב גם על היהודים, עד שהילכו עליו אגדות רבות מספרות חז"ל ואילך, ועלילותיו מפורטות גם בספר "יוסיפון".
10) השפיפון הנורא – נחש ארסי; השמיר – תולעת או אבן אגדית, ששימשה לבקיעת אבנים.
11) פנה היום – העריב, החשיך.
12) לפני ולפנים – בהשאלה: קודש הקודשים, ע"פ תלמוד בבלי יומא סא ע"א: "וכִפר את מקדש הקֹדש – זה לפני ולפנים".
13) וחושך ישופנו – החושך ימחץ וירוצץ אותו (או יאפיל עליו), ע"פ תהלים קלט, יא: "ואֹמר אך חֹשך ישופני…"
14) ויהי קולות וברקים וכו' – ע"פ שמות יט, טז (מעמד הר סיני): "ויהי קֹלות וברקים וענן כבד על ההר…"
15) מאת הקב"ה וכו' – ע"פ תהלים קיח, כג: "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו" (תפילת "הלל"); לבעבור נסות אותך – ע"פ שמות כ, טז (מעמד הר סיני): "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים…"
16) המקום – אלוהים.
17) המוראים – הפחדים, ע"פ דברים ד, לד: "…וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים".
18) קוממיות – בקומה זקופה, בלי מורא, ע"פ ויקרא כו, יג: "ואשבֹּר מֹטֹת עֻלכם ואולך אתכם קוממיות".
19) צפרא טבא – בוקר טוב (ארמית).
עוד בפרויקט הצחוק:
לפנייה לכתב/ת 
