ישראל – האניגמה 2
מדינת ישראל הגיעה לאן שהגיעה למרות הרבה קשיים - מבפנים ומבחוץ. וכדי לקדם את האינטרסים שלה בעולם צריך למתג אותה כגורם חיובי ומעניין. מישהו מרים את הכפפה?
בשנה שעברה כתבתי כאן, לרגל יום העצמאות, טור שבו הצעתי למתג את ישראל כחידה. טענתי שאת מדינת ישראל צריך למתג כחידה הממתינה לפתרון. חידה הנובעת מהקונטרסט בין הישגי המדינה, בכל התחומים, המעמידים אותה בשורה הראשונה של הגדולות, העשירות והוותיקות שבמדינות העולם, לבין הקשיים האובייקטיביים והסוביקטיביים העומדים על דרכה.
כמובן, שלא השליתי את עצמי ולו לרגע קט, שמישהו ירים את הכפפה ויאמץ את הרעיון באופן מעשי. חוץ משימוש נרחב שנעשה בטור עצמו, על-ידי גורמים ממלכתיים ואחרים (כפי שהתברר לי בדיעבד) לא נעשה דבר.
כפרסומאי וותיק, אני יודע היטב שאחד מדרישות היסוד לקמפיין מוצלח הוא אלמנט החזרה (REPETITION) כפי שאמר, בזמנו אליהו טל, מראשוני הפרסומאים בארץ, שאהב לדבר בחרוזים "אם תחזור-תמכור".
למען האמת, את הסוד הזה גילה לראשונה, קאטו הזקן, אותו סנאטור רומאי מהמאה הראשונה לפנה"ס, שהטיף ליציאה למלחמה בעיר הפיניקית קרתגו. כל נאום שלו, בלי קשר לנושאו, הוא היה מסיים במשפט "..ואת קרתגו יש להרוס" הוא ידע שככל שיחזור על המסר, יותר פעמים, כן יגדל הסיכוי שהוא ייקלט ויאומץ.
אי לכך, גמלה ההחלטה בלבי, שעם פרוס יום העצמאות אחזור ואזכיר ש"את ישראל יש למתג כחידה". לא מזמן הייתי בפריז באירוע משפחתי. היו שם יהודים ולא יהודים, מצרפת, אנגליה, גרמניה וישראל.
בין כוס משקה אחת לשנייה, תפס אותי אורח אנגלי,לשיחה על ישראל. הוא לא ידע על ישראל מאום, מעבר למה שראה וקרא בתקשורת, ושאל אותי במבט חקרני: "איך ישראל?" השבתי לו, ללא היסוס: "מדינה מדהימה. תוססת, מודרנית, בעלת הישגים אדירים, מעניינת. ואם אתה במצוקה, תמיד יימצאו מספיק אנשים טובים שייחלצו לעזרתך. אבל ברגע שאתה מתיישב במכוניתך ועולה על הכביש, אתה במלחמה. נהג לנהג זאב. איש לא יוותר לך, בסנטימטר". לעולם לא אשכח את מראה פניו, לשמע תשובתי. היה זה, כאילו סימן שאלה ענק התנוסס על מצחו "אז איך אתה מסביר את זה?" הוא שאל. "זהו, שאין לי הסבר", עניתי לו, "אבל שווה לחקור את זה".
איך הגענו לאן שהגענו
החידה מתעצמת ומחריפה כאשר בוחנים את הישגי המדינה, לא רק מול הקשיים מבחוץ והנתונים האובייקטיביים, אלא במיוחד לנוכח הקשיים מבפנים.איך הגענו לאן שהגענו למרות המחלוקות הפנימיות הקשות בין חרדים לחילונים, בין ימניים לשמאליים, בין סוציאליסטים לקפיטליסטים, שלא לדבר על המתחים הבין-עדתיים ובין דתיים.
איך הגענו, למרות מצעד האיוולת הבלתי נגמר, בהובלת מנהיגינו, לאורך השנים, מכל גווני הקשת הפוליטית.
איך הגענו, למרות הבירוקרטיה האוכלת בכל פה בכל שטחי החיים ובכל תחומי העשייה. הפרטיים והציבוריים, בבניין, בהשכלה, בתעשייה, במסחר ובתרבות.
איך הגענו, למרות בזבוזי הכספים הקולוסאליים על שטויות מוחלטות.
איך הגענו, למרות השחיתויות (שהיו כאן תמיד) הפשע המאורגן והבלתי מאורגן.
איך הגענו, למרות שלטון האימים של וועדי עובדים שיכורי כוח שהשתלטו על התשתיות הלאומיות (חשמל, נמלים, חינוך ועוד ועוד)
כשאתה חושב על כך ורואה לאן הגענו למרות כל אלה, אין לך אלא להגיע למסקנה שמדינת ישראל היא פשוט נס. וכיוון שאינני מאמין בנסים משמים אז יש רק אפשרות אחת: נס מידי אדם. נס הגניוס היהודי. ויסלחו לי כל שוחרי התקינות הפוליטית.
יכול להיות שלסופר י.ח. ברנר , מאבות הציונות (שלא היה ציוני להלכה אך היה ציוני למעשה) היה את פתרון החידה עוד טרם היווצרה. ברנר, כתב כבר בשנות העשרים, בקובץ "מכאן ומכאן" את המשפט הבא: "לעם ישראל, מצד חוקי הגיון, אין עתיד". אבל בתור מי שניחן במה שהוגדר, מאוחר יותר, כ"פסימיזם קונסטרוקטיבי" הוא לא קרא להרמת ידיים אלא ההפך. לכן הוא המשיך "צריך בכל זאת לעבוד. כל זמן שנשמתך באפך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים".
חייב כל אחד ואחד מאיתנו להמשיך לעשות את המוטל עליו. האיכר ימשיך לעבוד את אדמתו, הפועל את פועלו וכך כל אחד בתחום עיסוקו.
כאן, גם מונח זרע הפתרון לחידת ההצלחה של מדינת ישראל. את ההצלחה חייבת המדינה, לא למנהיגיה (להוציא מתי מעט) ולא לפרנסיה ולעסקניה כי אם לאזרחיה.
אזרחי המדינה על כל שכבותיהם ובכל תחומי עיסוקיהם, היוצאים כל בוקר לעמל יומם ומשתדלים לבצע את תפקידיהם, באמונה, בנאמנות ועל הצד הטוב ביותר. הם אלה שאחראים לכך, שהגענו לאן שהגענו.
עכשיו, ישאל הקורא התמים, שהחזיק מעמד והגיע עד הלום, כפי שהיו ששאלו בשנה שעברה: בשביל מה בכלל צריך למתג את המדינה? תשובתי להם פשוטה. למדינה יש מכלול שלם של אינטרסים גלובאליים: פוליטיים, כלכליים, מדעיים, מסחריים, תרבותיים, טכנולוגיים וכ"ו.
כדי לקדם את האינטרסים הללו בעולם, עלינו למתג את המדינה כגורם חיובי, מעניין, מרתק, מסקרן ומתקדם. כזה שגורמים אחרים ירצו לקשור איתו קשרים, ליהנות מיתרונותיו ולעמוד על סגולותיו.
לא, אני עדיין לא משלה את עצמי שגורם רשמי כל שהוא יאמץ את הצעתי, אבל מה רע בקצת פינטוז, בערב יום העצמאות?
ובמחשבה שנייה, האם הקמת המדינה לא היתה בגדר פנטזיה פרועה של בן גוריון?
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN - החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
