החלום של הרצל בסכנה
יש הזדמנות נדירה לעשות את מדינת היהודים למה שהוא קיווה. אבל רוב פלסטיני בשליטה של מיעוט יהודי, זה סוף הציונות
יותר משחזה את מדינת היהודים, חזה הרצל את השואה. ביומנו הוא מתייחס במפורש אל גרמניה כמקור אפשרי של הרוע כלפי יהודים, העלול להגיע לידי הרג בהיקפים רחבים. הוא רצה לברוח, הוא היה כמעט היסטרי, ונכון היה להגיע לכל מקום - לארגנטינה, לאל-עריש, לקפריסין ולאוגנדה - ובלבד שהיהודים לא יישארו באירופה ולא יהפכו לקורבנות.
כשנפטר ב-1904, והוא בן 44, חש תחושה עמוקה של כישלון. מאז שיווקה אותו התנועה הציונית כסיפור הצלחה, אבל הוא צדק: הרצל נכשל בגדול. מדינת היהודים, שנאלץ להציעה למרות אהבתו הרבה לאירופה, לא קמה בראשית המאה ה-20 ולא הצליחה להציל ממוות מיליוני יהודים. היא הוקמה, במידה רבה, על רקע השואה, בגלל השואה, כשהעולם כולו הבין, ברגע קצר של חסד, שהיהודים ראויים לפיצוי על חוסר האונים של ארצות תבל בשנים שבהן פעלה מכונת ההשמדה הנאצית.
ישראל עצמה, בהיבטים רבים, היא סיפור הצלחה שאין כמותו. אין עוד תנועה לאומית שהצליחה כל-כך. חידוש השפה, התרבות, ההצלחות הכלכליות, ההצלחות הצבאיות, קליטת העליות. אפשר בהחלט לטפוח לעצמנו על השכם בשביעות רצון, ולומר להרצל הנשקף אלינו ממרומי תמונתו במליאת הכנסת: "כל הכבוד על הרעיון". אבל זה לא פשוט. שתי המטרות העיקריות שהובילו אותו לרעיון הריבונות היהודית נמצאות היום בסכנה אמיתית. מי שמאמין בציונות, מי שרואה במדינת היהודים את בבת עינו, ולא רק ברירת מחדל, מוכרח לפעול כדי להסיר את המכשלות שלפנינו.
הזדמנות שלא תחכה
ישראל אינה המקום הבטוח ביותר ליהודים בעולם. יתרה מזאת: בראשית המאה ה-21 יש עליה איום קיומי של נשק משמיד-כל, כפי שלא היה מאז הקמתה. הריכוז היהודי במקום אחד יצר מצב חדש, שבו אין מדובר רק באיום על ישראל - אלא על הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם, החיה בה. במצב שבו מוצתה, כמעט כליל, עליית המצוקה, ורוב היהודים בעולם חיים בנוחות יחסית, קשה הרבה יותר מבעבר לשכנע אנשים לעלות ארצה. אם בעבר יכולנו לומר כי בישראל חייהם כיהודים יהיו בטוחים יותר, וכי יוכלו לשפר כאן באופן משמעותי את רמת החיים שלהם, הרי שני טיעונים אלה נחלשו מאוד.
אבל תמיד היה לנו טיעון חזק נוסף: הסברנו שזה המקום היחיד בעולם שבו אין לחשוש מהתבוללות, שבו התרבות הדומיננטית היא יהודית, שגם אנשים חילונים לגמרי חיים חיים יהודיים, שלוח השנה הוא לוח החגים היהודיים, שיום המנוחה הרשמי הוא השבת, שעברית היא שפת הרחוב והבית, ושאף אחד לא חושש מכך שלאחר שיעזוב את החדר, מישהו יגיד לחבריו משהו כמו "אתם יודעים שהוא יהודי?" ומישהו ישיב "דווקא הוא לא נראה". הטיעון הזה, שלאנשים רבים היה המשכנע ביותר, נמצא גם הוא בסכנה, משום שבלי רוב יהודי לא יובטחו לנו גם המאפיינים האחרים.
יש היום הזדמנות נדירה להשלים את חלומו של הרצל ולעשות את מדינת היהודים למה שהוא קיווה. הדרך לשם עוברת דרך שלום עם שכנינו. רק בשנים האחרונות נוצר מצב שבו העולם הערבי מוכן לקיים איתנו קשרים נורמליים. ההזדמנות הזו לא תמתין לנו, בהכרח, שנים רבות. זה הרגע לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים ועם הסורים, ולא לחפש תירוצים לכך ש"הזמן אינו בשל". שלום עם השכנים המיידיים שלנו ויחסים נורמליים עם כל מדינות ערב, יאפשרו לנו להיות חלק מקואליציה פרגמטית הנאבקת בגורמים המאיימים על יציבותו של האזור; להעניק תחושת ביטחון לאזרחי ישראל היהודים והלא-יהודים; ולמשוך יהודים מן התפוצות לגור עימנו בארץ.
שלום עם הפלסטינים ישים קץ לשאלת הרוב היהודי. כל עוד נמצאים תחת שלטוננו הישיר והעקיף מיליוני פלסטינים, יושם סימן שאלה על היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, שהיא מדינתו של העם היהודי וכל אזרחיה. אם תחת שלטון של מיעוט יהודי יחיה רוב פלסטיני, יהיה זה סוף הציונות. מעולם זה לא היה כל-כך בידינו.
לפנייה לכתב/ת 
