אני ממשיך עם פרץ
בהזדמנות הראשונה נעלמו אנשי הרוח והחברים שעטפו את עמיר בנשיקות לחות; בצביעות אופיינית הפנו לו עורף
שנה חלפה מאז הבחירות לכנסת ה-17. שנה בלבד. קשה להאמין. עברנו תהפוכות גורל וחיים, מלחמה ומבוכת קיץ, דמדומי סתיו ומועקת החורף שבאה בעקבותיו. אני משחזר במוחי את שהתרחש כאן מאז הערב המופלא ההוא בו נבחר עמיר פרץ, כנגד כל הסיכויים והסקרים, לעמוד בראש מפלגת העבודה הישראלית. כן, ליוויתי אותו ותמכתי בו למרות המבטים המשתאים של ידידי אנשי העסקים ובעלי ההון. עמדתי לצידו באותו הערב בו נודע ניצחונו הדרמטי, שהפיח באחת חיים חדשים במפלגה שכבר הטיחה עצמה לקרשים במיומנות ללא תחרות כל-כך הרבה פעמים בעבר.
מתנגדיו של עמיר פרץ לא העניקו לו אף יום אחד של חסד. זה טבעי. זה מוכתב מעצם היריבות הבין-מפלגתית. אבל היום, במלאות שנה, ליבי מתמלא חימה כלפי אלה, מתוך מפלגתו, חדשים וותיקים, שהפנו לו עורף ונהגו כלפיו בצביעות אישית האופיינית כל-כך לבוגדנות התורשתית העוברת כחוט השני בפוליטיקה הישראלית. כל אותם שמיהרו לעלות אל בימת הניצחון באותו הלילה, שעטפו את עמיר בנשיקות לחות, בחיבוקים חובקי עולם וב-SMS מתוקשרים, כל אלה שחבים לו את מקומם ברשימה לכנסת, כולם התאדו בהזדמנות הראשונה בה האוויר הפוליטי הפך חם ומאתגר.
אני חבר במפלגת העבודה שנים רבות, אבל חלקי לא נמנה עם אלה העוסקים באופן תמידי בניתוץ דמותו של המנהיג הנבחר. רבים עשו הון פוליטי מרדיפה אובססיבית כלפי מי שנבחר באופן דמוקרטי להוביל ולהנהיג. מעטים הם אלה שהפכו את פעילותם למהלך של יצירה משותפת, תמיכה וקידום הרעיונות המשותפים. במקום זה התמקדו רבים בעשייה פוליטית שתכליתה הלקאה עצמית וביזוי ההנהגה הנבחרת. לשם מה? לאיזו תכלית? מי הרוויח מכל זה?
אינני מן הבורחים. מעולם לא הייתי כזה. אני מבקש לעצמי מקום עם המתמודדים, עם המעזים. אלה שרגליהם נטועות בקרקע המציאות ויודעים שפתרונות פלא הופכים עד מהרה למקסמי שווא. מי שמבקש להיאחז שוב בהנהגות חלופיות חייב לזכור כי במסורת של תנועת העבודה, מדובר בנאמנות מוגבלת לתקופה קצובה.
בניגוד לרבים מהמבקרים המקצועיים, לא הייתי משקיף מהצד. תמכתי בעמיר פרץ מרגע שהודיע על התמודדותו. לאחר הבחירות התגייסתי והייתי שותף לצוות ניהול המו"מ הקואליציוני. ויתרתי מרצוני על האפשרות לכהן כשר בממשלה (בפעם השנייה) מטעם מפלגת העבודה. לא אגלה דבר אם אומר שקדימה סירבה באופן עיקש לתביעתנו למנות את פרץ לשר האוצר. כן, רבותיי: עמיר ביקש את האוצר. קדימה אמרה לו "לא". מה היה על יו"ר מפלגת העבודה לעשות? להסתפק בתיק התיירות?
הייתה זו קדימה שהעדיפה לראות את ראש המפלגה השנייה בגודלה בתפקיד בכיר אחר. בכל ההתייעצויות הפנימיות בהן הייתי שותף - והיו רבות כאלה - איש מהעבודה לא קם והציע לזנוח את הצעתו של ראש הממשלה, להעניק למפלגה את תיק הביטחון. אף לא אחד.
ולמרות הביקורת כיום על שמונה לתפקידו, איש לא צפה שתפרוץ מלחמה בקיץ האחרון. וגם אם תהיה ביקורתו של השופט וינוגרד על עמיר פרץ קשה, בל תופתעו אם היא תהיה מידתית ומאוזנת. איש לא יוכל להאשימו בקיצוץ תקציבי הביטחון על פני למעלה מעשור, בהפסקת האימונים, בקידום קצינים על פי קשרים ולא על פי כישורים. ומשנפתחה המלחמה, סמך עמיר פרץ לחלוטין על מפקדי צה"ל בהציגם את תכניות הקרב, עליהם התאמנו ולהן התכוננו בשנים האחרונות.
זאת ועוד: עוצמות בלתי נסבלות של רוע ליוו את העיסוק התקשורתי והסאטירי בדמותו של פרץ. למשל, בתמונתו של שר הביטחון המביט דרך משקפת מכוסת עדשות. על מה ולמה? האם מנהיגים מנוסים, סוסי קרבות וותיקים דוגמת אריאל שרון לא נתפסו לשבריר שנייה בצילומים דומים? וכי איזו תרומה מהותית יש לתמונה המרוחה על העמודים הראשונים של שלושת עיתוני הבוקר?
אני נזכר כיום במצעד אנשי הרוח והכלכלה, בכל אלה שהטיפו לצדק חברתי אמיתי וחלוקה שוויונית והוגנת של המשאבים הלאומיים, וטענו בלהט כי סיבת הצטרפותם למפלגת העבודה היא עמיר פרץ. היום, במרחק של שנה אחת, הם נטשו את החזון ואת הנכונות להיאבק למען אמונותיהם. כנראה שתמיכתם הייתה על תנאי ובעירבון מוגבל.
קשה לי לא פחות לראות את הצילומים החדשים של צמרת חברינו, המתכנסים בחיוך מאולץ ומשתדלים להיכנס לפריים התמונה של מחר, עם המנהיג החדש שיבוא - באמונה כי בפוטנציה יערוב להם לממש את דין התנועה במשרד ממשלתי מובטח זה או אחר. מה עוד שאני כל-כך זוכר מה אמרו על מנהיג זה רק לפני שנה. כנראה שהבושה היא גורם שולי בנאמנות של יושר פוליטי.
אין לי ספק שעמיר פרץ לא יהיה שר הביטחון הבא. הוא לא ישא בתפקיד הזה בעתיד, לא בשל היעדר כישורים אלא בגלל אובדן הרצון. לפרץ יש מטען אנושי, ערכי ומוסרי איתן. זהו אדם המתמודד ונאבק לאורו של מצפן שנותר מכוון אל האמת הפנימית שלו, גם כאשר אחרים איבדו את הדרך. עמיר פרץ יתמודד, יתגבר ויישאר על המפה הפוליטית. הגינותו ויושרו הם הנכס ויתרונו הגדול. ואם יש ספק בליבו של מישהו... כן, אני אבחר בו שוב.
הכותב הוא יו"ר ונשיא קבוצת גאון אחזקות
לפנייה לכתב/ת 
בני גאון
צילום: אלי אלגרט
מומלצים
