הצצה אל גן האהבות הפרטי שלי
הולך אני לתור בגן אשר בראשי, חולף על פני שער הכניסה עם אורות הניאון "גן האהבות חסרי התוחלת", שואף את ריחו החם של זיכרון ידיים שהושטו פעם לגעת בי וכיום אוחזות אחר. מנסה להבין, תר אחר גילויים חדשים, טעויות שטרם תוקנו
בקריית המצבות קבורים זכרונות כל נשות ליבי. קבורות באדמה הרכה צילן של הרגשות שחשתי, כרויות כולן יחדיו בקבר אחים גדול. המצבות שזקורות מעליהן נושאות כולן את החריטה "כאן טמונה אהבתם של X ויועד, שהתקיימה מחודש ניסן עד תמוז, למרות מוות קליני שהתרחש כבר בסיון". בנוסף מצוין בתחתית המצבה של כל זיכרון המשפט הכי יפה שהיא אמרה לי.
אולי לרבים זה נראה טירוף, אבל אותי זה מנחם לבוא לצפות במשפטים האלה. לזכור איך הרגשתי כשהרגשתי אהוב, מוערך. אני מוציא מפוחית ומפזם לי מעל המצבות מנגינה עצובה, ובימים טובים אפילו מצליח לשבת קצת בין האזוב לדליות ולהתבונן בצלליות האהבות שיצרתי.
אני מתחיל לתהות - למה ויתרתי על זה?
הרגעים הגדולים של ההתפוצצות והתשוקה קבורים באזור המטופח. ניצוצות של אושר משתקפים יחד עם הטל על העלים, ניחוחות משכרים של ריחוף, של התעלות הנפש, של נרקוטיקה משובחת, מגיעים מהפרחים העטורים צבעים עזים. תחושות בשרניות של עונג מדושן עוברות בי רק מעצם התבוננות במחולות הקסם שהיה, ואני מתחיל לתהות - למה ויתרתי על זה?
הן תמיד יוצאות בשקיעה, המחוות הקטנות (צילום: סיגלית פרקול)
למוד ניסיון אני תמיד ממשיך בשביל לאזור העזוב והאזוב. שם אני נזכר בסבך הענפים, בסבך הזעם, רואה את טל החלום נושר מהעלים ומתנפץ על הקרקע. רגבי העפר מעידים על חתחתי הדרך שפסעתי בה, עד כמה מטעה היא למראה ומשענת. כשאתה עסוק בלהסתכל למטה, היכן שאתה דורך, כיצד תראה את שניבט מולך? מתיישב בקרחת אשר בלב הסבך וממתין.
הן תמיד יוצאות בשקיעה, המחוות הקטנות. כל אותם דברים קטנים שנעשו מתוך רוחה של חיבה, שנולדו על ציר ישיר של התחושות שלך כלפי האדם שמולך. רוחן היא הכואבת לי מכל למראה, ובכל זאת, כמכור, איני יכול להיפרד מזכרן. מביט בהן, נחבאות ושבריריות, רגעים של כוונה טובה ללא כוונת רווח, טוהר המחשבה על האחר.
"כאן טמונה אהבתו של יועד לעצמו"
בקצהו של הגן, בשביל המוליך אותי החוצה, חפור קבר חדש. אולי "חדש" אינו הביטוי הנכון, "טרי" נראה לי מתאים יותר. חפור במידות מדויקות, מסותת בדיוק לפי מידה. אין הוא שם עבור מה שהיה, אלא עבור מה שעשוי להיות. איך ניתן לכרות מראש קבר מדויק מידות עבור מה שעוד לא התרחש? אולי הכיתוב הלא גמור על המצבה יעזור להסביר: "כאן טמונה אהבתו של יועד לעצמו".
עורב אני לעצמי, לנצח ניצב על כתפי אני, בוחן ומבקר. מול בור שאמור להכיל את הגחלת של אישיותי העורב נעשה אדיש. הוא מתחיל להניד את ראשו בחוסר נחת מצד לצד, כמו אדם המנסה להיפטר משערה על לשונו. "עוד פעם מלודרמטי יועד? לא מיצינו כבר?" הוא בסופו של דבר מפטיר ומפהק. אני מביט בחור באדמה, מלטף את העורב שעל כתפי ומפטיר אליו, שהוא בעצם אני, "לעולם לא".
כולנו נושאים את העבר על כתפינו, בראשינו. העובדה שנגמרה אהבה אינה מכלה את האושר שחווינו במהלכה, ומן הראוי תמיד לזכור זאת. החוויות שצברנו מעצימות את יכולתנו, כשם שהזמן מגדיל את נסיון חיינו.
הבור מתחתיי נעשה ריק יותר עם השנים העוברות, משום שאני עצמי גדל, אוסף תמונות של הוויה, חווה, חש. העלאת גירה רגשית חשובה מפעם לפעם, אך אני מנסה לזכור: לחיים יש סבלנות מוגבלת, והליכה בשבילי העבר היא תמיד על חשבונה של הליכה בדרך חדשה. אני אורז לתרמיל את הניסיון ובוחר להאמין בעצמי, בוחר להאמין שאיני מוגדר על ידי עברי. אני מוגדר על פי חיי, ומילוי התרמיל בעבר בלבד משאיר חלל קטן ביותר להווה ולעתיד.
איש חכם אמר פעם, "המקום הבטוח ביותר עבור ספינה היא בנמל, אך לא עבור זה נבנו ספינות". יום חדש, אור חדש - מעניין איזו הרפתקה נכונה לי היום?
לפנייה לכתב/ת 
