בגלל הניתוק מילדיי, הפכתי נכה לצמיתות
גדלתי בבית חם, עם הורים שאוהבים זה את זה, החברים הכי טובים שלנו. את המודל הזה שאפתי לממש בביתי, אבל במקרה שלי זה לא הסתייע. תזכרו, מילדים לא מתגרשים
אך מהרגע שבא אחריו הזמן כמו עצר מלכת. מהרגע שלאחריו חגים חיי סביב השאלה מה יהיה על הילדים, הנסיכים שלי.
אני שייך לזן האנשים שמאמינים שחתונה זה לכל החיים. אין סתירה בכך שאפשר לקיים זוגיות נפלאה ולקיים אהבה פורחת ועשירה גם בלי טבעת. אבל דעתי היא שזוג שחש שהגיעה שעתו להיכנס תחת החופה, צריך להאמין שיילכו זו לצד זה כל חייהם.
גדלתי בבית חם ואוהב. הוריי זוג משלים ומפרגן מאין כמוהו, אוהבים ומתאהבים כל יום מחדש, חרף שונות עמוקה במאפייני האישיות ביניהם. במשך עשרות שנים חוויתי מהוריי קבלה ונתינה חסרת גבולות. כמויות של אהבה והורות איכותית. לימים, אבי הפך לחבר הטוב ביותר שלי, איש סוד. גם כשבגרתי, ולמרות כל החברים שהתאספו והיו לי, אבי היה ונשאר החבר הטוב ביותר. כנ"ל אמי תמיד היתה בשבילי ובשביל אחיותיי הכי אמא שיש. את המודל הזה שאפתי לממש בביתי, לילדיי שלי.
לצד השמחה אובחנה מחלה, "דיכאון לאחר לידה"
לצערי, ובאופן הכי לא מתוכנן, לאחר תקופת הריון וציפיה ארוכה ילדה אשתי (היום - גרושתי) תאומים, בן ובת, נסיכים של ממש. אור חדש האיר את חיי. אולם לצד זה אובחנה מחלה, שמוכרת בפי העם כ"דיכאון לאחר לידה".
לא היה ספק שאעשה הכל, ויחד נתגבר על המחלה. הסתייענו ברופאים, בפסיכולוגים וביועצים למיניהם. אבל לדאבוני, בשלב מסוים החליטה אם-ילדיי שאינה זקוקה לעזרה, נטשה את הטיפול, ומכאן התחיל הגיהנום.
ההזיות והדמיונות פרי מחלתה לא פסחו עלי. לפתע מצאתי עצמי עצור ונחקר פעם אחר פעם בתחנת משטרה בעוון "איומים והכאה". הסיוט היה גדול מכל דמיון. סרטי אימה של הרחקה מהבית ומנסיכיי הפכו למציאות שחורה, לשגרה מחרידה.
בן-לילה הפכתי מבן זוג מסור לאויב. גם בדיקות פוליגרף, אליהן פניתי מיוזמתי, שהוכיחו את ניקיון כפיי, לא עמדו לי בעת ששופט אמר לי בדיון להרחקה: "אתה נראה לי אמין גם ללא תוצאות הפוליגרף שהצגת, אבל לא אקח סיכון שהרצח הבא של אשה במדינה יהיה של מישהי שהתלוננה בפניי". נותרתי פעור פה. הבנתי הכל.
חשך עלי עולמי
ברגע שנגזר עלי להתנתק מהנסיכים, חשך עלי עולמי. כל ניסיון למצוא נחמה בשעות המשמורת (פעמים בשבוע וכל שבת שנייה) הוא בחזקת לעג לרש. את התסכול אני פורק בנתינת אהבה חסרת גבולות לנסיכים, בהתמסרות טוטלית אליהם כשהם במחיצתי. באותן שעות, אין עבודה, אין עיסוקים אחרים. הטלפון והפלאפון מנותקים. נטו עם הנסיכים. מובן שיש להם אצלי חדר יפהפה, צעצועים ומשחקים שלא היו מביישים חלון ראווה של טויז-אר-אס. אני יודע שאלו רק דברים חומריים, ואני לא אכחיש שאיני פוסח על שום מודל מפצה שאני רק יכול להעניק לילדיי. זה המצב, וזה אני.
דברים שלאבות אחרים נראים בנאליים ולעיתים מציקים, כמו להכין לילדיהם סנדוויץ' בבוקר, להסיע לגן/בי"ס/חוג, לשאול ולשמוע מהם איך עבר היום, להכין שיעורים וכדומה – חסרים לי מאוד. עבורי, לסעוד בלילות שישי כשהנסיכים אינם איתי, משול לאדם שנכנס למסעדה מייד אחרי שסיים טיפול שיניים.
החיים לכאורה ממשיכים. האינרציה חזקה מכל, אך הכל מתגמד וקורס כשהנסיכה שלי בוכה: "אבא, אל תלך", כשהנסיך שלי אומר ביציאת שבת: "אבא, אל תסיע אותנו לבית של אמא, אנחנו רוצים להישאר איתך". הלב נשרף, הדמעות זולגות וכל ניסיון לראות חיובי הופך לפאתטי.
הפכתי לנכה שסובל מהריחוק מילדיו. כל תיאור אחר מחטיא את המטרה. פשוט נכות, נכה לצמיתות. גיל רוזן פרסם טור שכותרתו מתי יבינו שלב שבור זה מחלה קשה. אני חושב שניתוק הורה מילדיו הוא מחלה נפשית, נכות תמידית. אולי כדאי לפנות לביטוח לאומי ולבקש שיכירו בכך.
התפקוד הכללי שלי ירד לאין ערוך. לך תסביר לבוס ו/או לשותף שלך שאינך חולה פורמאלית, אבל גם לא ממש מסוגל לעבוד. התקופה רעה וקשה, מפחיד לחשוב איך היתה חולפת אלמלא מאיה, שיודעת בדרכה שלה לגלות אמפתיה והבנה.
אני מאמין שבני זוג שהפכו להורים צריכים להישאר יחד, אלא אם יש סיבה אקוטית וקשה, חסרת תקנה. רק אם באמת ובתמים נעשה הכל ונהפכה כל אבן, נבדק ונבחן כל מוצא.
כיועץ ומאמן זוגי, חוויתי עשרות מקרים של בני זוג שהחליטו לפרק את החבילה. אין ספק שמהיום בו חשתי את המאורע על בשרי, דעותיי הפכו קיצוניות יותר. כשהשותף שלי ואני ניסינו יחד לחקור מדוע יש ירידה במספר הפונים, הסתבר שאנשים שהגיעו אלי עזבו את הייעוץ מפני שעמדותיי נשמעו להן קיצוניות ועוינות כלפי הרצון שלהם לפרק את החבילה.
לא מקבל את הסיבה "נגמרה לנו האהבה"
מצטער, אך לא אתייפייף, אינני מקבל נסיבות ברוח "נגמרה לנו האהבה", "זה כבר לא זה", "חסרים לי ריגושים", "אין לנו יותר תקשורת". כל מי שיעיין בסטטיסטיקות של סיבות לגירושים יגלה מספר עצום של זוגות שהחליטו להיפרד כי "נגמרה להם האהבה", או משהו בדומה. לדעתי, ניתן היה עם הכוונה מקצועית לטפל בסיבות האלה ולהשאיר את החבילה שלמה, אולי אפילו שלמה, שמחה ומאושרת יותר.
לא פעם, הנשוי/נשואה בוחר/ת לנהל רומן מהצד. שם, בקשר האסור, הכל פתאום שוקק חיים וגדוש ריגושים. לכאורה מגלים את המזור לחלק ש"מת" בתוכנו. חברים, צאו מהסרט, תתעוררו, תתפכחו ותבינו - מים גנובים ימתקו, כל עוד הסטטוס של המים יישאר כזה. רגע אחרי, העולם יחזור להרגליו ולתכונותיו המקוריות.
ולך "בוגדת" יקרה - גלי כלפי בעלך את אותה תשוקה ונכונות לקיים "שיעור למתקדמים" עם הבחור המקסים שאת פוגשת לשעות גנובות. הבעירי בבעלך שלך את אותה אש, סלחי גם לו על כל אותן קטנות שמשגעות אותך אצל החוקי שלך ומתקבלות באהבה אצל הצדדי שלך. התייפי ולבשי לכבוד החוקי שלך את כל הסטים שאת שומרת ל"הוא". ולך, תמי, אולי כעת תביני מדוע לא הושטתי יד לפירוק הבית, למרות ש"נגמרה לך האהבה".
אבל, אם בכל זאת הוחלט על פירוק המשפחה, אנא זכרו תמיד שאתם מתגרשים זה מזה, בשום אופן לא מהילדים. החליטו שטובת הילדים תהא מעל לכל שיקול, נקמה או רגש אישי. אל תתגרשו מהילדים.
לא בתי המשפט ולא עוכרי הדין. לא עובדות סוציאליות ואף מניאק אחר צריך לקבוע לכם מה טוב לילדכם שלכם, פרי אהבתכם, נשמה שעלכם האחריות על הבאתה, בריאות נפשה וקיומה בעולם.
כשאני שומע על אב שהחליט לנתק קשר עם ילדיו, ותהא הסיבה אשר תהא, אני מתחלחל. כשאני רואה את הודיה, שגדלה לנערה נפלאה אך אינה יודעת מיהו אביה ולא תזהה אותו ולא הוא אותה, כי נטש אותה כשהיתה תינוקת מאחר שהחליט שרק כך יוכל להקים פרק ב' - לבי זועק. הילדים אינם כלי נשק. לא של האם כלפי האב, ולא של האב כלפי האם. הימנעו מהסתה, מחלחול רעלים ושטנה על גב ילדיכם. את המחיר רק הם משלמים, גם אם לא היום, ולא במזומן.
גם בשעות קשות, גם בנבכי משבר זוגי, אל תתנו יד להחלטה או מעשה שלימים יפגעו בילדכם.
אם הבאתם ילד לעולם, היו איתו, אהבו וגדלו אותו, יחד. באהבה.
אני מתחייב לסייע חינם לכל זוג שירצה לשקם את יחסיו, שיבחר "לחדש את האהבה", במקום לשתול דשא בשדות זרים.
האימייל של משה
לפנייה לכתב/ת 
