השיבה לפולין
מלון הילטון המפואר, שנחנך למחרת יום השואה לא הרחק מגטו ורשה, הוא סמל לתנופת הבנייה העוברת על פולין. לא הרבה יודעים כי המלון הוא בבעלות ישראלית. כיצד מתייחסים היזמים לבנייה יהודית בגיא ההריגה ומה אומרים על כך הפולנים וניצולי השואה? מסע בין מחנות השמדה לאתרי הבנייה
"כל העולם בונה בפולין, והישראלים הם חלק מהעולם. למה שלא יבנו שם? לי לא מפריע אפילו שיבנו בתוך הגטו. גם אושוויץ היא עיירה שאנשים גרים בה. מה אתה יכול להגיד להם, לא לבנות? אז לפחות שגם ישראלים יעשו מזה כסף" (נח פלוג, יו"ר ארגון הגג של ניצולי השואה בישראל)
טקס חנוכת מלון הילטון נראה כמו אירועים דומים הנערכים לרגל פתיחת עסקים ברחבי העולם: בכירי הקהילה העסקית של פולין ומיטב הסלבריטאים המקומיים התכנסו באולם הכנסים של המלון, הריעו ליזם שגזר את הסרט האדום, האזינו לנאומים חגיגיים, רוקנו בקבוקי שמפניה, אכלו מכל טוב ורקדו לתוך הלילה. אלא שלצד הפולנים והאירופים נכחו באירוע גם 200 ישראלים, שעבורם לא היה מדובר באירוע רגיל כלל וכלל: המלון החדש נמצא במרחק של עשר דקות הליכה מגבול גטו ורשה.
מלון הילטון ורשה
בעלי השליטה בחברת אלרן, גדי ודורי דנקנר, עשו מעשה יוצא דופן: הם ערכו את טקס הפתיחה דווקא למחרת יום השואה. "התאריך שבחרנו לאירוע ממש לא היה מקרי", מספר גדי דנקנר, "רצינו לעשות אותו דווקא במוצאי יום השואה, אבל בגלל אילוצים שלא היו תלויים בנו דחינו אותו ביום אחד". לקראת האירוע, ביום השואה עצמו, הוציאו הדנקנרים את האורחים הישראלים - בני המשפחה, חברים, בעלי מניות, עובדים, שותפים, לקוחות ועיתונאים לסיור מוזר ומצמרר שהחל בשרידי גטו ורשה, המשיך באתר מחנה ההשמדה טרבלינקה, ומשם עבר באתרי הבנייה שמקימה חברת אטלס בפולין, והסתיים בטקס פתיחת המלון. "אחרי כל מה שראינו", הכריז גדי דנקנר בהתרגשות בפני אורחיו, "אנחנו מוכרחים להמשיך לחיות. מוכרחים להצליח ולשמוח. דווקא".
"אני עושה להם דווקא"
בין המשתתפים באירוע היו גם ניצולי שואה, בהם ישראלים מבוגרים שנמלטו מפולין בשנות ה-30 ואיבדו שם את משפחתם, וגם בני הדור השני לשואה - אני ביניהם. אי אפשר היה להישאר אדיש לניגוד בין הזוועות לבין ההדר והפאר, בין הסיפורים המחרידים למציאות העליזה.
איך אתה מסוגל, שאלתי את גדי דנקנר, איך הצלחת להקים אתר נופש במקום כזה?
"היה לי קשה מאוד", הוא אמר, "המקום הזה הוא מקום מקולל ותמיד יישאר כזה. אי אפשר להרגיש כאן תחושה רגילה. התלבטתי הרבה, והיו רגעים שחשבתי לוותר על העסקה. אבל מה שהכריע הייתה ההרגשה, שאני רוצה לעשות להם דווקא. להראות להם. 60 שנה אחרי, לבוא מעמדת כוח ולהגיד, 'אנחנו כאן'. כי אנחנו - לא רוצה להגיד 'ניצחנו' כי זה לא בדיוק הביטוי המתאים - אבל אפשר להגיד שאנחנו התגברנו, יש לנו מדינה משלנו ואנחנו באים לכאן, לא בתור פליטים, לא בתור נרדפים אלא כשותפים. לא סולחים, לא שוכחים, אבל חוזרים".
האם זאת לא חזרה למה שהיה כאן לפני השואה? האם אנחנו לא שוב היהודים רודפי הבצע, שבאים לקנות ולעשות כסף במקום שאליו אנחנו לא שייכים?
"אני מאוד מקווה שלא. אני מרגיש שאנחנו באים הפעם ממקום אחר, חזק יותר".
לישראלים חלק נכבד בתנופת הבנייה
מלון הילטון הוא רק חלק קטן מבולמוס הבנייה והיזמות הכלכלית הפוקד בשנים האחרונות את פולין. ורשה, שעד לפני עשור הייתה עיר סובייטית של שיכונים אפורים, הפכה לעיר מערבית תוססת. הישראלים המסיירים בגטו ושומעים על הזוועות שהתרחשו שם רואים לנגד עיניהם שכונה שחיה את החיים הטובים: בבניין שבו שכנה מפקדת היודנראט נפתחו דרגסטור ומכון כושר, ומול בית הקברות היהודי, במקום שבו עמדה חומת הגטו ושממנו הובילו את רבבות הגופות לקברי האחים, נבנה קניון ענק.לישראלים יש חלק נכבד בתנופת הבנייה של פולין. מיטב הקבלנים הישראלים משקיעים שם מיליארדי דולרים ובונים מאות בנייני מגורים, משרדים, קניונים ובתי מלון. סגן שגריר ישראל בפולין, יוסי לוי, מעריך שהיזמים הישראלים מבצעים כ-10% מהבנייה החדשה בוורשה. אנשי עסקים פולנים מעריכים שמדובר "רק" בכ-5%.
כיצד מתייחסים הפולנים לעובדה שיהודים ישראלים - חזרו להשקיע בארצם?
"יש שתי תגובות אופייניות", אומר הפרסומאי הפולני טוקוז ורובל, "יש כאלה ששמחים. אני, למשל, שמח מאוד, מכמה סיבות: קודם כל, זה טוב שפולין הפכה לחלק מהעולם המערבי ומושכת השקעות והתעניינות של זרים. שנית, אני רואה בזה הזדמנות לאיזשהו ניסיון ליצור דף חדש ביחסים בין פולין ליהודים".
הגטו בפולין. לא רחוק
"אני יודע שלפולין יש שם רע מאוד בישראל. אני מבין למה, זה מקובל עליי. אם יזם יהודי יגיד לי שהוא לא מוכן לעשות עסקים בפולין, אני אבין אותו. ואם ישראלים משקיעים כאן בכל זאת, זה מרגש אותי, כי זה נותן איזשהו סיכוי לשנות את הגישה. אם להשתמש במונחים מהעולם המקצועי שלי, המותג 'פולין' בישראל הוא לא טוב, והישראלים שעושים כאן עסקים משדרגים אותו. שלישית, אני שמח שהיהודים יקבלו פיצוי קטנטן על כל מה שנעשה להם".
"כמו שאמרתי, זאת הגישה שלי, והיא אופיינית לאנשים מהרקע החברתי שלי, כלומר, אנשים משכילים יותר מהערים הגדולות. אם לומר בכנות, אנשים מהשכבות הפחות משכילות של האוכלוסייה מגיבים אחרת. מבחינתם, השקעות זרות הן עניין בעייתי, והשקעות של יהודים הן בעייתיות במיוחד".
כלומר, הם מתייחסים להשקעות של ישראלים באופן שלילי?
"למרבה ההפתעה, לא! דווקא להשקעות של ישראלים הם מתייחסים בצורה חיובית. אני חושב שהם מתייחסים להשקעות של ישראלים הרבה יותר טוב מאשר להשקעות של זרים אחרים. ישראל, בניגוד ליהודים, היא מותג מאוד חיובי בפולין".
הם לא יודעים שבישראל חיים יהודים? הם חושבים שאנחנו נוצרים?
"אני לא יודע, אבל הם לא מקשרים אתכם ליהדות. הם יודעים שישראל היא המקום שבו נמצאת ירושלים, ולכן היא נתפשת כמקום חיובי ואפילו קדוש. ישראל היא גם בת ברית של ארצות הברית, אז עוד יותר טוב. הם יודעים גם שישראל היא מדינה חזקה ומפותחת. אם הפולני הממוצע ישמע שהמלון הזה נמצא בבעלות של יהודי הוא עלול לעקם את הפרצוף, אבל אם הוא ישמע שהוא בבעלות של ישראלי, הוא ישמח".
לא מערבבים רגשות ועסקים
למרבה האירוניה, חלק מהיזמים הישראלים קונים אדמות שבעבר היו שייכות ליהודים. כ-10% מתושבי פולין וכשליש מתושבי ורשה היו יהודים לפני השואה, וההערכה היא שהם החזיקו בכמחצית מהנדל"ן בעיר. בחוק הפולני נעשים שינויים שיאפשרו בעתיד לניצולים ולצאצאי הנרצחים לקבל פיצוי כספי על נכסים שהיו בבעלות משפחתם, בתנאי שהם עדיין עומדים על תילם. אלא שבמהלך המלחמה השמידו הגרמנים כמעט את כל הבניינים בוורשה. הממשלה הקומוניסטית הלאימה את האדמה והקימה עליה שיכונים, שכיום נמצאים בתהליכי הפרטה, ולדיירים המקוריים אין כל חזקה עליהם.
כיצד מתיחסים ניצולי השואה ליזמות הישראלית בפולין?
"שיהיה להם לבריאות", אומר נח פלוג, יו"ר ארגון הגג של ניצולי השואה בישראל, "עסקים זה לא עניין של רגשות. אם אי אפשר לעשות עסקים במקום שבו נרצחו יהודים, לא נוכל לעשות עסקים בשום מקום. גם בטרזנשטט, מחנה הריכוז הנאצי שבצ'כיה נהרגו יהודים, אז לא תבנה גם בצ'כיה? האמת היא שאם הדנקנרים הביאו אורחים לפתיחה של המלון ביום השואה, יש בזה חוסר רגישות, גם אם הכוונה שלהם הייתה טובה. אבל הבנייה עצמה, היא לגיטימית".
האם הבעלות הישראלית משפיעה על מכירות הנכסים?
מנהלת השיווק של הפרוייקטים למגורים שמקימה אטלס בוורשה, וונדה מלגורצה דזיקובסקה, טוענת שהנושא כמעט ואינו משפיע. "ביזנס זה ביזנס", היא אומרת, "כשזוג מגיע לקנות דירה, לא מעניינת אותו זהותו של הבעלים אלא איכות הבנייה".
בעלי השליטה באטלס הם משפחת דנקנר. כשלקוח שואל אותך מי הבעלים, מה את עונה?
"אני אומרת שזאת חברה בינלאומית שנסחרת בלונדון. אבל אם מישהו יתעקש לדעת עוד, אני אתן לו כל הפרטים".
איך את מרגישה עם העניין, באופן אישי?
"אני שמחה לעבוד עם כל אחד".
מנהל המכירות של מלון הילטון, מרקין טוורדובסקי, מדבר אחרת. "אני, באופן אישי, שמח ונרגש מהעובדה שהמלון נמצא בבעלות יהודי, ואני גאה לספר על כך ללקוחות", הוא אומר, "יש בכך סגירת מעגל. זאת הזדמנות ליהודים לבוא לכאן ולראות שפולין היא בית בשבילם".
"אני שמח שבאת למרות הכל"
טוורדובסקי מרגיש שאני מגיב בחוסר נחת למשפט האחרון שאמר. "מה אתה חושב?" הוא שואל. אני מספר לו שמרבית משפחתי, משני הצדדים, נרצחה על אדמת פולין. אני מספר לו בקצרה על סבי וסבתי, שעבדו בעבודות פרך במחנה הריכוז אושוויץ, על הוריהם שנרצחו שם, על בתם הפעוטה, אמי, שנאלצו לנטוש במקום מחבוא, ועל סבי, שנמלט מפולין בעור שיניו בהיותו בן 17 ואיבד בדרך את שני הוריו."באמת? הסבים שלך? המשפחה שלך? אוי, כמה נורא! אני מצטער", אומר טוורדובסקי בכנות. מראה פניו אומר בו שהזדזע עד עמקי נשמתו, כאילו היה סיפורה של משפחתי מקרה נדיר וחריג, ולא סיפורן של רבבות משפחות בישראל. הוא משתתק לרגע, ואחר כך אומר, במבוכה רבה, "אם כך, אני שמח עוד יותר שבאת לכאן, למרות הכל".
לפנייה לכתב/ת 
