מחיר הנסיגה התרבותית
בפוליטיקה, במשפט, בצבא ובכביש הולכים ומיטשטשים הקווים האדומים. זה מתחיל בחינוך ובתרבות
דומה שאין היום איש בישראל שאינו עומד על הטוטליות והרב-תחומיות של ה"שבר הישראלי": שחיתויות בפוליטיקה, כישלונות בחינוך, משבר באוניברסיטאות, אובדן האמון בצבא, רעידת אדמה במשטרה, תגרנות במערכת המשפט, צפיפות מבזה בבתי-החולים, עוני מעקר של שליש מילדי ישראל, רצחנות בכבישים, סכינאות ברחובות ובמועדונים והרס איכות הסביבה.
כדי להבין את חומרת הדברים, די שנתמקד בשתי נורות אזהרה בוהקות: האחת, שבכל הקשור למדד השחיתות השלטונית, הפערים החברתיים, איכות הסביבה, מעמד המורה וההישגים הלימודיים, ישראל מידרדרת במהירות אל חיק מדינות העולם השלישי; השנייה, שבימים אלה כמעט ואי-אפשר לקחת תלמידי תיכון לצפייה בתיאטרון, לביקור במוזיאון ולטיול בטבע - לא רק שאין הם פתוחים לפוטנציאל ההנאה והמשמעות שגלומים בטבע ובאמנות, אלא שבגסותם הבלתי-מרוסנת ובבוזם לתרבות הגבוהה, הם מחסלים את עצם האפשרות של קיום פעילויות תרבות ממין זה. לנוכח ריבוי כזה של תופעות שליליות, מתבקשת המסקנה שלכולן כנראה אב אחד, מקור אחד חובק-כל, ושמו: נסיגה תרבותית.
בהנחה שאנו מתייחסים לתרבות במשמעותה הערכית והמאתגרת - כמיטב הכישורים וההישגים של רוח האדם, או כמכלול של סטנדרטים איכותיים בתחומים השונים של הקיום האנושי - אזי משמעותה של הנסיגה התרבותית אצלנו צריכה להיות מוכרת וברורה: יותר ויותר בישראל של ימינו מתעלמים מקווים אדומים של אסור ופסול, מזלזלים באידיאלים נאצלים של הטוב והראוי, ומפנים גב לסטנדרטים של איכות מוכחת בתחומי הדעת, המוסר, המשטר, היצירה והסביבה. ועל כך אנו משלמים ביוקר.
האמת צריכה להיאמר, שלנוכח החוליים התרבותיים שלנו, כבר החלו מתפתחים נוגדנים המבטאים סימנים של חיוניות ושאריות של בריאות. כנגד השחיתות בפוליטיקה, שהמשפטן משה נגבי כתב עליה את "כסדום היינו", כבר החל תהליך אמיץ ומקיף של "ניקוי האורוות" וטיהור הרשויות; כתגובה לניחשול העניים, רמיסת כבוד הזקנים, ניצול העובדים הזרים, הסחר בנשים, אפליית הערבים, הרצחנות בכבישים, הפגיעה בנכסי הטבע והסביבה - בעניינים אלה עומדות ומתייצבות עמותות מן המגזר השלישי והחברה האזרחית, ונלחמות להגנת כבודו של הציבור ולמימוש זכויותיו.
לאחרונה אף הולך וגובר קולם של אנשי רוח, חינוך, תרבות, משפט ואקדמיה, היוצאים חוצץ נגד דלדולה של הרוח בישראל ושיעבודם המטמטם של ההמונים לתרבות הרייטינג, הקניונים והמותגים; בעד הצבת תמרורים ברורים של "כך נוהגים" וקווים אדומים של "כך בני תרבות פשוט לא עושים"; ולמען התגייסות דחופה של המדינה לקידום תשתיות ההשכלה והתרבות, שבהן מותנים במידה רבה צלם האנוש שלנו, כבוד האדם של האחר ואיכות החיים של כולנו על פני האדמה המשותפת לנו. לעניין זה יפים וחשובים דבריו של הסופר והמחנך ס. יזהר: "צריך לקום ולעשות מעשה כנגד הזרם, כנגד ההיסחפות לתחליפי תרבות, כנגד האדישות הנבערת לתרבות וכנגד ההסתפקות בבידורים, מופעים והפקות; וצריך להשקיע גדולות במורים ובמנהלים ובהדרכת ההורים, כדי שיידעו שהארץ עומדת לא על המחשבים לבדם, כי אם על החושבים והמרגישים והרגישים; שהספרות והשירה והאמנות והמוסיקה והתיאטרון או הפילוסופיה אינם רק כמו תבלין לעיקר, אלא הם עצם התוכן ההכרחי וטעם החיים".
חשוב להדגיש, כי אף שהכל בתרבות הוא יצירה אנושית, שום דבר בה אינו מקודש או אבסולוטי - סטנדרטים ומופתים תרבותיים משתנים ומתחלפים; יש בה בתרבות הצברים רבי-ערך של ידע בדבר איכויות רצויות בתחומים ובעיסוקים השונים של חיינו. בין אם נתמקד בתרבות הספורט, הסביבה, המשפט, המשטר, החשיבה, ההגות, המדע, המוסר, האמנות, הדיור או הנהיגה - בכל אלה, כפעילויות שחלקן גלובליות וכלל-אנושיות וחלקן מקומיות וקהילתיות, התפתחו מורשות של מטרות, איכויות, ערכים ואמות מידה, שיש להן ערך מוכח לביסוסה של איכות חיים המבטיחה הן את כבוד האדם והן את שגשוג החברה.
לפיכך, אם חפצים אנו בחיים מכובדים ונאותים, נאמץ עתה אל תוך האתוס הישראלי את אתגרי האיכות התרבותית. ראשית, נתבע מעצמנו נאמנות לאידיאל המנחה והמאתגר של פעילות מתוך מחויבות למעולות שבתכונות האדם ולגבוהות שבנורמות החברתיות. שנית, נשקיע הרבה יותר באזרחים בכלל ובמערכת החינוך בפרט, כך שאזרחי המדינה יהיו ניחנים בתשתיות רחבות של השכלה ותרבות: בלשון עשירה - כדי שיוכלו לתפוש את המציאות ולדבר עליה בצורה מורכבת ומובחנת; בדעת רחבה - כדי שיוכלו להפעיל שיקול דעת; בכישורי חשיבה - כדי שיוכלו לפענח את מציאות חייהם ולשפוט בתבונה; בתודעה מוסרית - כדי ש"ישנאו רע, יאהבו טוב ויציבו בשער משפט"; במורשות ההגות והיצירה - כדי שיוכלו להבחין בין "שאר רוח" ל"עשיית רוח", ויעשירו את חייהם בטעם ובמשמעות; בבקיאות בפוליטיקה ובאקטואליה - כדי שיוכלו להבחין בין ספין למדיניות ולממש את אזרחותם כהלכה.
בקיצור, לצד השינויים הנדרשים בממשל ובחברה, נעמיד לנו מערכת חינוך שתדאג לכך שהדורות הצעירים יתוודעו לכל מיני סוגים וגילויים של כנות, עמקות, מורכבות, חכמה, יושרה, יופי, טוב, עידון, אמינות ומלאות - כדי שיוכלו לזהות כהלכה ולהתגונן מפני המתחזה, הרדוד, הפשטני, הטיפשי, הנכלולי, המכוער, הרע, הגס, השרלטני והחלול. במובן זה, כנאמר במורשתנו, התרבות האיכותית, כמו החוכמה האנושית, "עץ חיים היא למחזיקים בה".
ד"ר אלוני הוא ראש המכון למחשבה חינוכית במכללת סמינר הקיבוצים ויו"ר כנס תל-אביב לחינוך מתקדם
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
