דפי היתה שם במיטה שלנו, עם התלמידה שלה (דפי - 1)

יש קללה סינית כזאת, "שיהיו לך חיים מעניינים". מיליארד סינים לא יכולים לטעות, נכון?

את דפי הכרתי לקראת סוף השנה השלישית באוניברסיטה. למדנו כמה קורסים ביחד, ולפני מבחנים היינו יושבים מידי ערב, חמישה-שישה חבר'ה, להתכונן. לדפי היה חבר שהיה קצין בקריה, ובאחת הפעמים שהוא היה תורן, ישבנו אצלי בדירה השכורה באחד-העם. בסביבות שתיים לפנות בוקר התחילו כולם להתפזר. הצעתי לקחת את דפי הביתה, אבל הסתבר שהמצבר בגרוטאה שלי שבק חיים, אז חזרנו אלי לדירה.

בבוקר הלכנו לישון, עד אז היינו עסוקים בתרגול. חשבנו שזה היה חד פעמי, עד שדפי התדפקה לי על הדלת אחרי יומיים. לא היה מבחן להתכונן אליו. עם הקצין היא גמרה אחרי שלושה שבועות, כששנינו הבנו שהביקורים האלו לא ייפסקו.

עברנו לגור יחד אחרי כמה חודשים. היינו מאוהבים כמו שרק מאוהבים יכולים להיות. הבאנו זה לזו מתנות באמצע היום, רק כדי להביא זה לזו מתנה באמצע היום. בילינו במיטה יותר מאשר מחוצה לה והיינו צוחקים על זה שזה חייב להסתיים מתישהו ושאנחנו חייבים לעשות עוד דברים. וכשהיינו במיטה, גילינו כל הזמן דברים שלא הכרנו קודם. לא ביזארי, אבל לוהט. וידענו שאנחנו מיועדים להיות אנחנו ורק אנחנו.

התחתנו. והמשכנו להיות אנחנו. יצאנו. נכנסנו. נסענו. חזרנו. דיברנו. וחוזר חלילה. וגם על זיונים דיברנו, וניסינו כל מה שעלה בדעתנו. כך לפחות חשבנו. דיברנו על פנטזיות, שאת חלקן גם מימשנו. אחת מהן היתה טאבו מבחינתה של דפי - איכשהו הרעיון של אשה עם אשה דחה אותה לרמה של "אפילו לא יכולה לדבר על זה".

דפי התחילה ללמד שיעורים פרטיים בפסנתר. זה מה שהיא אוהבת – נגינה, פסנתר. היא נוסעת מקצה אחד של העיר לקצה השני בשביל ללמד, ואם לא הייתי מזכיר לה, היא לא היתה לוקחת על זה כסף. לפעמים היא נתנה שיעורים בבית, אבל השתדלנו שלא. בינתיים התמניתי למנהל הסניף של חברת השכרת הרכב בה עבדתי, ברחוב הירקון.

הודעתי שאני קופץ הביתה להחליף חולצה וכבר חוזר

זה היה יום רביעי. איך אני זוכר? כי אני זוכר הכל מאותו יום. היה יום לחוץ, ויצאתי להעביר למגרש החניה רכב שלנו שלקוח החזיר והשאיר ברחוב. כשנכנסתי לרכב נתפסה לי החולצה בשפיץ של הדלת ונקרעה. קיללתי והודעתי שאני קופץ הביתה להחליף חולצה וכבר חוזר.

כשעליתי במדרגות שמעתי מוזיקה, וחשבתי שאולי דפי מלמדת בבית, אז נכנסתי בשקט, כדי לא להפריע. באמת על הכסא בפינת האוכל היו ארנק של מישהי וז'קט, אז הלכתי בשקט לחדר השינה שלנו כדי להחליף חולצה, כדי לא להגיד לדפי שלום עם חולצה קרועה, בנוכחות תלמידה. את הדלת של חדר השינה אנחנו תמיד סוגרים כשהיא מלמדת, כך שכשפתחתי אותה לא חשבתי לשום כיוון. אבל את מה שהיה כשפתחתי אני כנראה כבר לא אשכח.

בהתחלה שמעתי את הגניחה שאני כל כך מכיר משעות אחרות של היממה. ואפילו שהכל היה מונח לי מול העיניים, עוד לא קלטתי. שמיכה דקה היתה זרוקה בבלגן נוראי על המיטה. שוב שמעתי גניחה ומין "כן" כזה שכיווץ אותי. השמיכה זזה, אבל כיסתה את הגוש שהיה תחתיה. הלב שלי מיד זינק, ובלי לחשוב, כשאני עדיין תקוע במקום, אמרתי "דפי?" עם סימן שאלה ענק.

דפי צעקה "אמא'לה" והדפה את השמיכה, ומתחת השמיכה היתה דפי. ועוד אשה שאני לא מכיר. שתיהן מכוסות זיעה, והידיים של שתיהן עטפו אחת את השניה. דפי מיד כיסתה את עצמה שוב ושמעתי אותה אומרת "שיו, לא...." וממשיכה למלמל כל מיני דברים שכבר לא קלטתי.

אני מצידי מלמלתי בחוסר אמון "מה זה?" או "מה קורה פה?" או משהו דומה. והיא רק אמרה מתחת לשמיכה "תצא רגע".

ואני, עם החולצה הקרועה, יצאתי. ויצאתי מהבית. וירדתי לרחוב. והלכתי כמו זומבי לפחות שעתיים-שלוש. הגעתי לשינקין והתיישבתי בבית קפה. נראיתי כנראה די על הפנים, ועוד עם החולצה הקרועה, כי המלצרית די היססה אם להגיש לי או לא. אחרי הכוס קפה השניה ניגשתי לטלפן למשרד להגיד שאני לא חוזר באותו יום, והם אמרו שדפי חיפשה אותי.

היא אמרה שהיא כבר באה. ואני ישבתי ורעדתי

צילצלתי אליה, ואחרי ששאלה אמרתי לה איפה אני, והיא אמרה שהיא כבר באה. ואני ישבתי ורעדתי. רעדתי מאיזשהו פחד ממשהו לא ברור לי. מעבר להלם, לא יכולתי להסתדר עם המחשבה שאני מפסיד. פשוט ככה. לא יותר ולא פחות. מפסיד את דפי. שהיא שיקרה לי. או משקרת או לא יודע מה. זהו, זה מה שהכאיב לי בשלב ההוא: שאני לא יודע מה.

דפי באה. התיישבה לידי במשהו שיכולתי להגדיר רק כ"פחד" וניסתה לשים את היד שלה על שלי בהיסוס, אבל התחמקתי. השאלה הראשונה ששאלתי היתה "איך יכולת?" והיא לא ענתה. ואז שאלתי סוף-סוף "מה זה היה?" והוספתי בציניות מרושעת "אני אפילו לא יכולה לדבר על להיות עם אשה, הא?". היא התכווצה קצת.

"אני לא יודעת איך זה קרה", אמרה, "אני לא ממש יודעת מה להגיד לך". אמרתי לה שתנסה מהתחלה. ואז נפלה הפצצה השניה – זו לא היתה הפעם הראשונה. כאן הייתי חייב לעצור אותה לרגע כדי להתאושש. מסתבר שההיא היתה תלמידה של דפי. כמה שבועות קודם לכן, אצל ההיא בבית, הן ישבו ליד הפסנתר ו"התלמידה" היתה עם חולצה די שקופה, מכופתרת, בלי חזיה. דפי סיפרה שבמהלך השעה שהן ישבו כתף לכתף, היא המשיכה להיות לא מרוכזת ולהציץ מידי פעם לעבר אותם חלקים שלא היו חלק מהשיעור.

כל פרט שהיא סיפרה היה לי כמו עוד מסמר

מכאן דפי נכנסה לתיאור די מדוייק של מה קרה. אולי מתוך רצון לכפר, היא רצתה להראות לי שהיא לא מחסירה אף פרט. לי, כל פרט היה כמו עוד מסמר. אבל הייתי קרוע בין לצעוק "די! סתמי את הפה יא זונה", לבין הצורך המטומטם לדעת הכל. וגם בטח לא יכולתי להוציא מילה מהפה. אז שתקתי. ודפי המשיכה לספר: איכשהו, כשהסתיים השיעור, הן נשארו לשבת ליד הפסנתר ופטפטו על נגינה, והתלמידה שאלה את דפי משהו לגבי מצב האצבעות בזמן נגינה. דפי החזיקה לה את היד והראתה לה ולא עזבה. הן נהיו שקטות, ודפי אמרה לה משהו כמו "את ממש מושכת", והתלמידה אמרה לה "ידעתי שגם את מרגישה משהו".

ומכאן זה הלך ונהיה סרט פורנו

לקח שניה או שתיים, ודפי, אותה דפי שגרה איתי באותו בית, היא זו שיזמה והתחילה להתנשק עם האשה האחרת. ומכאן זה הלך ונהיה סרט פורנו, איך הן הלכו לחדר השינה, ודפי אפילו לא זוכרת איך זה קרה, אבל רק אחר כך היא שמה לב שהבגדים שלה נשארו מפוזרים בכלל בדרך לחדר שינה. ואיך היא לא היתה כל כך לוהטת שנים (תודה שאמרת לי! זונה!), ואיך הן היו נבוכות אחר כך. ואיך בלילה היא שכבה איתי, בעיקר כדי לוודא שאני לא אחשוד (שוב, תודה רבה לך). אני כמו אידיוט שאלתי "נהנית?" והלסבית הזונה אמרה "לא באותו לילה", כדי להראות לי שהיא כנה, ואני פשוט רציתי להרוג אותה.

בכל אופן, אחר כך הן לא דיברו כמה ימים, ודפי חשבה שהכי טוב זה להתנהג כאילו כלום לא היה וזהו, לכן היא הלכה אליה לשיעור נוסף. רק שבפעם הזאת לא היה בכלל שיעור, ומהדלת הן ישר נכנסו לזה. ואז הן לא דיברו שבועיים, ואחר כך דיברו בטלפון והחליטו שאולי פשוט מעכשיו היא תלמד אותה אצלנו בבית, כדי שיהיה ברור שזה רק שיעור פסנתר. חצי שעה אחרי זה – אני הופעתי.

"אז מה אתה רוצה לעשות?" שאלה דפי בקול בוכה.

• המשך הסיפור: התהפכה לי הבטן 
  

טוקבק כדורבנות:

מבחינתי זו בגידה לכל דבר / גבר מזדמן

אני חוזר כאן על תגובה שכתבתי בזמנו בתגובה לסיפורו של מספר-אי-זוגי, מה זאת אומרת את רוצה להיות עם אשה??? - מצאתי שכאן התגובה רלבנטית באותה המידה. בגידה בקשר זה לאו דווקא ללכת לחפש מישהו מהמין הנגדי. אנחנו לא בוגדים עם גבר או עם אשה אחר/ת - אנחנו בוגדים קודם כל עם אדם אחר.

בגידה זה ללכת לחפש אדם כלשהו - מישהו או מישהי, אשר עימו/ה אנחנו חווים תענוגות וחוויות עוצמתיות שהפרטנר שלנו אינו חלק בהן. ומהבחינה הזו, אילו הפרטנרית שלי תגיד לי שרצונה לחוות אשה במיטתה, אראה זאת כבגידה לכל דבר.

נכון שפיזית זה לא אותו הדבר כמו לשכב עם גבר אחר, אבל זה לא הקטע הפיזי שכואב כאן, זה הקטע המנטאלי. זה עצם העובדה שאדם אחר חולק עם הפרטנר/ית שלנו רגע אינטימי וקסום, רגע משמעותי מאוד עבורם אשר יישאר איתם כל חייהם - בתקופה שהם נמצאים איתנו, אבל לנו אין חלק בזה. זה עצם העובדה שהאשה שלך תגיד שיש דברים שאתה כגבר אינך יכול לספק לה, שאתה לא מסוגל.

אבל אם איננו מסוגלים לספק את הכל, למרות כל כמה שננסה - אולי לשם ההגינות, כדאי שגם נפסיק לתת מעצמנו את הכל? טועים כל הגברים שרואים בדבר זה פנטזיה. הם חושבים רק עם דבר אחד, ולא קולטים שאם האשה נמצאת עם אשה אחרת, זה בגלל שהם לא מרגשים אותה מספיק, ובעצם מדובר במכת מוות לזוגיות.

טועות גם כל הנשים שמנסות להצדיק את הבגידה הזו כלפי בני-זוגן, כשהן מפטירות כלפיהם, "זה בכלל לא קשור אליך, זה משהו שאני רוצה לנסות בתור אשה". זה ועוד איך קשור אלינו. כי כולנו, נשים וגברים - כולנו בני אדם. ובתור בני אדם - לעמוד בצד בזמן שהמישהי שהכי חשובה לנו מקבלת את עינוגיה וריגושיה העזים ביותר מאדם אחר - גבר או אשה - זה בהחלט לא נעים. כי בסופו של דבר, הזכרונות מלהיות עם אישה אחרת עשויים להיות הרבה יותר מסעירים ומתוקים מאשר כל הזיונים עם הפרטנר הקבוע, דווקא בגלל שזה לא מקובל ושזה שובר את השיגרה. ומי ירצה לחיות עם אשה שתזכור אותו בתור חוויה משנית, פחות מסעירה?

אני יודע שאני ארצה להיות רק עם מישהי שעבורה אהיה הדבר הכי מסעיר שיש. שלא תשים את הריגושים ממני במקום שני, אחרי הריגושים מכל גבר או אשה אחרת. אני לא רוצה להיות הפרטנר הקבוע שמשקיע בקשר, ונותן בעיקר יציבות וחום לפרטנרית שלי, בעוד את האש והתשוקה ואת הזכרונות המתוקים שייזכרו איתה לנצח, ושייתנו לה טעם לחיים - תקצור ברינה אשה אחרת. כגבר, אני רוצה מישהי שאהיה עבורה הכל.

אני מציע לכל הנשים שחושבות "להתנסות"  לעשות זאת בתקופה שהן פנויות רגשית, וכך ה"התנסות" לא תבוא על חשבון האינטימיות עם הפרטנר שלכן.