התהפכה לי הבטן. הפנטזיה של שתי נשים נגוזה (דפי - 2)

אחרי שגמרה לספר לי איך היא שכבה עם אשה אחרת, בגדה בי עם התלמידה שלה לפסנתר, דפי באמת בכתה, אבל בהתחלה ניסתה להסתיר את זה. עכשיו כבר הייתי בשלב הכועס, אבל כמו אידיוט פחדתי להראות לה, כי לא רציתי שהיא תנצל את זה כדי ללכת משם.

כשהיא שאלה אותי מה אני רוצה לעשות, עניתי "לא יודע כרגע". רציתי לשאול - "את אוהבת אותה?" אבל לא יכולתי להוציא את המילים האלה מהפה, וגם די פחדתי. אז שאלתי "מה את רוצה לעשות?" עם הדגש על "את".

היא רצתה אותי. היא לא רוצה שום דבר חוץ ממני. זו היתה טעות. זה היה סתם. זה היה לא מוסבר. היא לא ידעה שזה יפגע בי כל כך. היא בכלל חשבה שזה בכלל לא יגרום לי לשום בעיה, כי זו אשה (כאילו שהיא ממש ישבה וחשבה "ממממ.... למה שאני לא אשכב עם אשה? הרי לא אכפת לו"). ואילו היתה יודעת איזה כאב היא תגרום לי, היא בחיים לא היתה עושה את זה. כך היא אמרה.

אז אמרתי, והייתי די גאה בשליטה העצמית שלי, "אני לא יודע מה יהיה, אבל אני אנסה. רק שבינתיים שיהיה ברור: אני לא מוכן שיהיה לך שום קשר איתה!!!"

דפי אמרה - "אל תדאג. לא היתה לי שום מחשבה בכיוון" והציעה שנלך הביתה. אמרתי לה שקודם כל תלך היא בעצמה ותעיף את כל המצעים מהמיטה ושתדאג שלא יהיה שם זכר למה שקרה. היא הסתכלה עלי בעיני פודל, אמרה "בסדר" ושאלה אם אני בסדר.

רציתי לצרוח לה "נראה לך? אשתי בגדה בי עם אשה, יא זונה! נראה לך שאני בסדר?" אבל במקום זה אמרתי שאני אהיה בסדר.  

איכשהו הרגשתי קצת יותר טוב. אולי בגלל שבטווח המיידי ביותר הרגשתי ניצחון קטן בזה שלא ננטשתי, ואני מספר אחת, אני יותר חשוב. אבל כל כמה דקות התמונות קפצו לי שוב לראש, כולל כמה שבכלל לא זכרתי שראיתי. והתהפכה לי הבטן. והפנטזיה של אשתי עם אשה אחרת נעלמה כאילו לא יכול היה להיות שהיא בכלל היתה אי פעם.

ניסיתי לחשוב למה אני לא יכול להירגע, הרי זו אשה? זה לא שהיא הלכה עם גבר אחר. אבל זה ממש לא משנה. היא חילקה את האינטימיות הסודית שלנו עם אדם אחר. זאת אומרת שאני לא כל כך חשוב לה. וזה אומר שיש אדם אחר שמספיק חשוב לה שיכול לגרום לה לאבד את הראש. ככה שזה שזו נקבה ממש לא ניחם אותי.

שכבנו. באותה פראות מפורסמת של "זיון פיוס"

באותו לילה נרדמנו עצובים, מנוצחים ומותשים, על הספה בסלון. לא רציתי להיכנס לחדר שינה. בלילה השני, אחרי שכל היום היא התקשרה אלי לעבודה עם מסרים מתחנפים, שכבנו. באותה פראות מפורסמת של "זיון פיוס" עם אלמנט של נקמה והוכחה. והיא לחשה לי באוזן שאני הכי טוב. ובאותו רגע, אם לא הייתי בדיוק על סף הפיצוץ שהגיע מיד, רציתי דווקא שתעוף לי מהחיים. כי כשהיא אמרה את ה"הכי טוב" הזה, היא בעצם הכניסה את "התלמידה" ההיא אלינו למיטה, להשוואה.

דפי איכשהו חשבה שזה שבדיוק גמרתי זה סימן שהמחמאה שלה עבדה. אז היא אמרה עוד כמה דברים, ואני, כמו פסיכי, לא רציתי לפגוע בה. כן, כתבתי נכון, אני לא רציתי לפגוע בה, אז לא אמרתי לה "שתקי כבר!"

רציתי גם לשאול את דפי אם היא דיברה איתה מאז, אבל לא רציתי להרוס את הדרך להחלמה. חששתי לקבל תשובה לא נכונה אם היא כן, וגם חששתי להיראות אובססיבי.

ביום שבת אחרי שבוע וחצי, אנחנו יושבים בסלון וקוראים עיתונים. אנחנו עדיין בירח דבש ולא מזכירים נשכחות. היתה במוסף של שבת כתבה על איזה זמר הומו מפורסם. מובן שלא יכולתי לפספס את ההזדמנות ואמרתי משהו בסגנון של "ההומו הזה" או "איך כל ההומואים מפורסמים". דפי לא הגיבה, והייתי חייב להוסיף "אבל בקושי תשמעי על לסביות".

שאלתי – "נו? דיברת איתה מאז?"

היא מיד קלטה שאני מכוון נמוך ואמרה "די מותק, אל תתחיל". ואמרתי "אני לא מתחיל כלום. זה לא שתפסתי את אשתי במיטה עם עוד אשה או משהו כזה". כי מיד עלו לי התמונות ומיד נהייתי רע. והיא היתה דווקא חכמה ולא ענתה. אז ככה, מתחבא מאחורי מוסף של שבת, לא רואה ולא נראה, שאלתי – "נו? דיברת איתה מאז?" ודפי, בכלל בלי להתעכב כדי לחשוב, אולי שוב כדי להוכיח כנות, אמרה "צילצלתי אליה אתמול כדי לראות שהכל בסדר. אבל רק בשביל זה".

רעדתי. לא הזזתי את המוסף. אחרי כמה שניות שאלתי "תגידי, את זוכרת שאמרתי שזה מהותי לי? שלא יהיה ביניכן יותר קשר?".

"כן", אמרה דפי. לא "כן, אבל חשבתי שתבין ש...", לא "חשבתי שעבר זמן". פשוט כן. היא ידעה. והתעלמה.

ספרתי בלב עד 10. קמתי. נעמדתי מעליה ואמרתי לה בשקט שאם זה לא הייתי אני הייתי נותן לה סטירה. נכנסתי לחדר השינה, הוצאתי בגדים מהארון. אחר כך הבנתי שאין לי זמן לדרמות של חיפוש מזוודה ואריזה. יצאתי משם. פתחתי את הדלת, והיא שאלה "לאן אתה הולך?" בפחד אמיתי.

"שתהיי בריאה", אמרתי. לא חזרתי לקחת בגדים. קניתי חדשים. גם כלי רחצה. ישנתי במלון שנתן לי תעריף טוב לחודש, וחשבתי שאני צריך להודיע להורים לפני שהם יתקשרו לחפש אותי.

יומיים אחרי זה, כשכבר הייתי חייב לחזור לעבודה ודי דאגתי מה דפי אומרת לאנשים שמחפשים אותי בטלפון, קמתי בבוקר עם החלטה שאני חוזר לעצמי. קל היה להגיד. נסעתי לעבודה. דבר ראשון שאלו אם אני כבר בריא, כי אני לא נראה טוב. אחר כך היתה המבוכה מכל הפתקים של ההודעות מדפי. שמתי לב שכולם פוזלים לעברי. עשיתי את עצמי אדיש. כשדפי התקשרה, זמן קצר אחרי שהגעתי, דיברתי די ענייני, לא כועס. לא שמח. די קרוב לאדיש. לא יודע איך.

היא ביקשה שניפגש לדבר. אמרתי שאני לא חושב שזה רעיון טוב. היא עשתה טעות ואמרה "נשבענו שנהיה שם לטוב ולרע, ורע לי". סיננתי בשקט "גם נשבענו שנהיה נאמנים אחד לשני" וטרקתי. היא צילצלה שוב אחרי חצי שעה. "תן לי רבע שעה ותלך. זה הכל". קבענו בבית קפה.

היא אמרה שלא יצאה מהבית מאז. גם לא דיברה. גם לא עם "ההיא". כן, ברור ששאלתי. "איך זה יכול להיות שלא?" - את זה לא שאלתי.

"דפי", אמרתי. "אני אוהב אותך. אני חושב שיותר ממה שאת יודעת. אומרים שחשוב לדבר, אז הנה אני מדבר. את הכאבת לי כל כך, שאני חושב שאת לא כל כך מבינה". היא הנהנה.

"את רוצה שאני אחזור?".

היא אמרה "מאוד".

"אז את חייבת לדעת משהו. אני לא יודע מה יהיה, אבל תביאי בחשבון שכל דבר קטן יכול להקפיץ לי את הזיכרון. זה יכול לקחת זמן אם בכלל, אבל כשמשהו יקפוץ לי ואת תהיי שם, את תצטרכי לשתוק ולחכות. את מסוגלת?".

היא הסתכלה עלי, שתקה ואמרה כן.

לא היו לי דברים חכמים להגיד לסיכום, אז שתקתי. אחרי כמה דקות, כששילמנו, היא קמה, לקחה לי את היד והלכנו מחובקים ושקטים הביתה. לא היתה שקיעה.

החלטנו שאנחנו עוברים דירה. מחליפים מיטה ונוסעים לטייל למקום שאף פעם לא היינו בו קודם. יהיה בסדר. אני עדיין אחשוד לפעמים, כמובן, אבל אם לא יהיו טעויות, אנחנו נמשיך להזדקן יחד.

* * * *   

כעבור שנה היא חזרה על הטעות. זה היה מזמן. אני מקווה שטוב לה. בעצם לא אכפת לי.