המהפך, קווים לדמותו

החל משנת 1933 היתה מפא"י הכוח הפוליטי המוביל ביישוב היהודי בארץ ישראל. הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 לא שינתה מצב זה ושנות שלטונה של מפא"י נמשכו עוד ועוד, ממערכת בחירות אחת לשנייה, עד שנדמה היה כי מציאות אחרת אינה יכולה להתקיים וכי מפא"י ומדינת ישראל אחת הן. בהתאם נקל להבין את הזעזוע המחשבתי אשר הגיע לארץ הקודש לפני 30 שנה, במאי 1977, כאשר החליטו אזרחי ישראל פתע פתאום לממש את זכותם הדמוקרטית ולהחליף את השלטון. 

כיצד קיבלו ראשי הליכוד את הבשורה על נצחונם? האם האמינו בהישג הצפוי? ב-17 במאי 1977, ליל הבחירות, שהה כתב העיתון "ידיעות אחרונות" יוחנן להב במטה הליכוד. את רשמיו מאותו לילה היסטורי ובהם התשובות לשאלות המוצגות, פירסם כמה ימים לאחר מכן. לפניכם קטעים נבחרים מכתבתו: 

מחשש עינא בישא

תחילה הם התקשו להאמין. כאשר נשמעה תחזית הטלוויזיה, מייד לאחד סגירת הקלפיות, נפלה תדהמה - ולא שמחה - באולם הגדול של "מצודת זאב". סימן שאלה ניבט מעיני הכל: האומנם זכינו בניצחון לו אנו מייחלים מאז קום המדינה?

עזר ויצמן, ראש מטה הבחירות של הליכוד והאיש שהביא את הניצחון ההיסטורי הזהיר ברמקול: "אלה תוצאות של מידגם בלבד. לא לקפוץ משמחה עד שלא נדע תוצאות של ממש". ובשקט אמר ליושבים סביבו: "ראיתי יותר ממטוס אחד נוחת בשלום בבסיסו אחרי שכבר נמסר על הפלתו. אני רוצה לראות את התוצאות ולא את התחזיות, תהיינה אלה מדעיות ככל שתהיינה".

רק בשעה 1:40 לאחר חצות, כמעט שלוש שעות לאחר פירסום התחזית הראשונה, הירשה לעצמו עזר להודיע ברמקול: "יש לי הרושם שאנחנו מנצחים". אז כבר היתה תודעת הניצחון כללית. ח"כ ידידיה בארי, שמקומו ברשימת הליכוד - 48, נחשב לחסר כל סיכוי, זכה למבול של טפיחות על השכם: "גם אתה תיכנס". יעקב שוורץ, תעשיין חבוש מגבעת, חטף את פנקסי ורשם: תראה שעד הבוקר יגיע הליכוד ל-50 מנדטים". המקצוענים היו מאופקים יותר.

כאשר שאלתי את סבידור - מקום 43 ברשימה - מהי הרגשתו כשהוא מוצא את עצמו, בניגוד לכל תחזית, "כמעט בפנים", מיהר להסתייג: "אני עדיין לא בפנים". ח"כ יגאל הורוביץ אמר: "אני מנסה להיות מאופק. זוהי מפלה למערך. מפלה שהוא ראוי לה". ח"כ אליעזר שוסטק הגדיר את אשר התרחש: "אם תתאמתנה התחזיות, כ-ניצחון לעם". ואילו תת אלוף (מיל.) מרדכי ציפורי, סגנו של ויצמן במטה הבחירות, אמר: חיכיתי לניצחון, אבל חששתי מכוחה של המאפיה של המערך ולא האמנתי שאלה יהיו מימדי הניצחון".

לכאורה לא היתה צריכה התוצאה להפתיע. עזר ויצמן הפקיד לפני חודשיים פתק אצל ראומה אשתו: 42 מנדטים לליכוד. ד"ר מאיר קהן, האיש שבביתו היה מטה האצ"ל, אמר לי עשרה ימים לפני הבחירות: "הליכוד ינצח והניצחון יהיה גדול מן הצפוי". אבל כאשר שאלתיו בליל הניצחון, אם חזה את גודלו, השיב בגילוי לב: "בתוככי ליבי חשבתי על 45 מנדטים, אך לא העזתי לומר זאת לאיש, לבל יצחקו ממני". ד"ר אליהו בן-אלישר, ראש אגף ההסברה החזיק בכיסו את מכתבו של "מודיעין אזרחי", שמסר ביום ה' שעבר את תוצאות הסקר האחרון שערך למען הליכוד: 36.8% שהם 44 מנדטים לליכוד, 21.8% שהם 26 מנדטים למערך.

למה לא פרסמתם את תוצאות הסקר? אני שואל

בן אלישר: "מחשש עינא בישא".

ואולי מפני שלא האמנתם בו?

בן אלישר: "נכון".

אני מצפה למברק הברכה של שמעון פרס

האיש שיתבקש להרכיב את הממשלה הבאה, האם חזה הוא את הבאות?

לפנות ערב, בתום סיור ביפו ובכרם התימנים, בקטמונים, ובקריית יובל, ברמלה ובראשון לציון, היה עדיין זהיר מאוד וחשש לשמוח: "אני מקוה ומתפלל שאנשים אלה לא יהיו מאוכזבים מחר בבוקר". אחרי השעה אחת עשרה, עם התפרסם תחזיות הטלוויזיה טילפן אליו מישהו:

"מר בגין, איך ההרגשה של מנצח אחרי כל כך הרבה שנים של מאבק?"

בגין: "תודה, אבל לא אומר דבר לפני שאדע כי אכן ניצחתי".

שעה לאחר מכן

"מר בגין, האם אתה כבר חש שניצחת?"

בגין (החדווה נשמעת בקולו, אבל הוא זהיר עדיין): "אני מחכה לתוצאות רשמיות יותר".

היה זה סמוך לשעה שתיים לפנות בוקר. שיכנעו אותו התוצאות מהקלפיות העירוניות, שאישרו את התחזית של הטלוויזיה - וגם התוצאות שהגיעו מקיבוץ עין חרוד, שם זכה הליכוד להישג בלתי צפוי והמערך למפלה גדולה מהצפוי. כאשר יצא מביתו ל"מצודת זאב", כבר ליוותה אותו ניידת של המשטרה. באין עדיין לבגין שומרי ראש, הורה ניצב משה טיומקין, מפקד משטרת ת"א לשוטריו "לשים עליו עין". המנצח נזקק להגנת השוטרים לא מפני יריביו, אלא דווקא מפני אוהביו. אלה חיכו לו ב"מצודה" בקוצר רוח. כל כמה רגעים נפוצה שם שמועה שהנה הוא מגיע. המעריצים הסתערו לכיוון הדלת ומאות גרונות צרודים פצחו ב"עם ישראל חי" ומנעו ממנו במשך חצי שעה את האפשרות להיכנס ל"אולם העצמאות", שבו עתיד היה לשאת את נאום הניצחון. משהצליח להיכנס לאולם, לא צעד אל הבימה, אלא נסחף אליה בגל אדם, שמרוב אהבתו והתלהבותו כמעט פגע בו.

על הבימה לידו ממש, עמד האיש מספר שתיים של הליכוד, ח"כ שמחה ארליך, דומה שאיש לא ראה אותו, כשם שלא ראו את יתר חברי הכנסת. אף כי בגין לא פתח בדבריו לפני שדאג שכולם - וכן עזר ויצמן - יהיו לידו. גם אשתו ובנותיו היו לידו. קולו היה צרוד אבל צלול, כאשר הגדיר את המפנה, כ"מפנה היסטורי בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית כמוהו לא ידענו ב-46 השנים האחרונות".

ההמשך יצא מן הלב. תוך ציטוט חופשי מהתנ"ך, ביקש להודות לרעייתו באומרו: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ זרועת מוקשים". תודתו לשני אדריכלי הניצחון, האלוף (מיל) עזר ויצמן ותת אלוף (מיל) מרדכי ציפורי, שוסעה על ידי תשואות ממושכות. מחיאות כפיים הפסיקו את דבריו גם כשאמר: "אחרי שהנשיא יטיל עלי להרכיב את הממשלה ואחרי שאקבל את הכנסת, אפנה מעל בימת בית המחוקקים אל סאדאת, אל אסד ואל המלך חוסיין ואקרא להם שיבואו לשאת ולתת על חוזה שלום בינם לבינינו".

"אני מצפה למברק הברכה של שמעון פרס", אמר עוד בגין לשומעיו, "אילו במקומו הייתי, כבר עתה הייתי מנסח מכתב זה". תוך ציטוט מדברי הנשיא האמריקני  אברהם לינקולן, שנאמרו ב-1865 - "איננו נוטרים לאיש ומוכנים אנו לסלוח לכל... הבה וננסה לחבוש את פצעי העבר.." - הודיע שיציע בישיבת מטה הליכוד, אותה זימן לאותו בוקר, כי פנייה תצא אל כל המפלגות הציוניות להקים ממשלת ליכוד לאומי.

ראש הממשלה חבש כיפה לראשו כאשר סיים: "ברוך ה', כי שמע קול תחנוני...הושיע את עמך וברך את נחלתך". 

"במנהרת הזמן" - אל הבלוג המלא - לחצו כאן.