"חשוב להישאר בטריטוריות האלה"

אחרי ההצלחה הרבה שגרף סרטו האחרון של ערן ריקליס, "הכלה הסורית", בישראל ומחוצה לה, נשבע הבמאי הישראלי שהסרט הבא שלו יעסוק בסיפור אהבה קטן או בקומדיה לא מזיקה. אבל לאיש שהביא למסך סרטים טעונים שמציפים סוגיות פוליטיות וחברתיות מורכבות כמו "גמר גביע", "זהר", "צומת וולקן" או הסרט התיעודי "וגבול נתן", קצת קשה להישאר בתחום המתקתק-פופוליסטי בלבד. בימים אלה החל ריקליס בצילומי סרטו החדש, "עץ לימון", קופרודוקציה בה שותפים מפיקים מישראל, גרמניה וצרפת.

הצילומים, שיימשכו שבעה שבועות, נערכים ברמלה, איזור השרון ותל-אביב. בסרט החדש הוא חוזר לשתף פעולה פעם נוספת עם התסריטאית סוהא עראף, שכתבה ביחד איתו את סרטו האחרון. הסרט הנוכחי, "עץ הלימון", הוא סיפורה של אישה פלסטינית צעירה שיוצאת להגנת מטע עצי הלימון שלה שנועד לכריתה מסיבות ביטחוניות. "זהו סיפור קצת מצחיק, קצת הזוי ומאוד אמיתי בכל הקשור להגיון ולחוסר ההגיון ששולטים במחוזות המזרח התיכון ביד רמה", אומר ריקליס ומדגיש, "הסיפור קצת קומי או אולי טראגי-קומי אבל אנושי ובעיקר כזה שמביט על חייהם של אנשים משני עברי הגבול בגובה העיניים". בתפקיד הראשי משחקת היאם עבאס, כוכבת סרטו הקודם, שהיתה מועמדת על תפקידה זה לפרס השחקנית מטעם האקדמיה האירופית לקולנוע. לצדה של עבאס משחקים בהפקה סוללת שחקנים מרשימה בהם דורון תבורי, מכרם חורי, סמדר יערון, עמוס לביא, אמנון וולף, לירון ברנס, עלי סלימאן ועמוס תמם.

צלם הסרט, ריינר קלאוסמן, נחשב לאחד הצלמים המוערכים באירופה וחתום בין היתר על סרטו מעורר המחלוקת של אוליבר הירשביגל, "הנפילה", בכיכובו של ברונו גנץ שהיה המועמד הגרמני לפרס האוסקר האמריקני כמו גם על סרטו עטור השבחים של הבמאי הטורקי פאטי אקין, "עם הראש בקיר", שגרף את פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין ופרס הסרט הטוב מטעם האקדמיה האירופית לקולנוע. "חיפשתי מישהו שיביא למסך סגנון אחר", אומר ריקליס על הבחירה בקלאוסמן, "הוא מסוג הצלמים שעובדים קודם כל בשביל הסיפור, כלומר הצילום מבחינתו בא לשרת את התסריט. הוא מאוד מחובר לתסריט ונראה שזה רומן מוצלח".

אמרת שחיפשת סוג אחר של צילום, למה הכוונה?

"את הסרט 'הכלה הסורית' צילמנו בסינמה סקופ והגישה היתה מבחינת הצילום מאוד קלאסית עם אימג'ים רחבים וסוחפים גם כשהלוק שמר על ריאליסטיות. הפעם חיפשתי משהו יותר מחוספס, קרוב לשחקנים וזורם. אני חושב שקלאוסמן מביא את זה. יש לו יד קלה והמצלמה שלו זורמת עם האירועים. הוא צלם מאוד נחשב באירופה, אבל האמת שבסופו של דבר הכל זה עניין של קומוניקציה. במקרה שלנו זה מרגיש כמו צוות, שיתוף הפעולה מעולה".

אתה חוזר לעבוד עם היאם עבאס, ששיחקה ב"הכלה הסורית", גם כאן מדובר בשיתוף פעולה פורה.

"היאם היא פשוט שחקנית נפלאה. אחרי 'הכלה הסורית' הרגשתי שאני רוצה לעשות איתה עוד סרט. זה נכון ש'עץ הלימון' בא כאילו מאותה הטריטוריה של הסרט הקודם, אבל התפקיד שהיא מגלמת הוא של אישה שונה לגמרי. היא לא מחפשת עתיד אחר, זו אישה פשוטה שנקלעה למאבק".

שיתוף הפעולה עם סוהא עראף מגיש סרטים שנוגעים גם בשסעים וקונפליקטים בתוך החברה הערבית.

"את יודעת, כשהתחלתי לגייס כספים לסרט הזה אמרתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאעסוק ביהודים וערבים, היסטוריות והיסטריות, המזרח התיכון וכל הבלגאן הזה.

אני כל הזמן אומר לעצמי שהסרט הבא יהיה סיפור אהבה קטן שמתרחש בפריז אולי, אבל כנראה שאני לא יכול לעמוד בזה. מצד שני הסרטים שלי לא מנחיתים מסרים לאומה כמו פטיש על ראש הצופה. אלה סיפורים פשוטים שמדברים אל כולם. השמחה הגדולה שלי היתה שסרט כמו 'הכלה הסורית', שלוקח נושא רגיש ומורכב, מצליח להפוך לקונצנזוס ושקהל מתבונן בו וחש הזדהות ואמפתיה. גם הסרט הנוכחי לוקח לאותו מקום. אני מרגיש שהמדינה שלנו במערבולת מכל הבחינות ולא יזיק לה סרט שלא עסוק בלהגיד איך הדברים צריכים להיות אלא פשוט יספר סיפור".

"הכלה הסורית" יכול היה בקלות להילכד בתוך גטו של קהל שמאלני שבוי, אבל איכשהו הוא הצליח לפרוץ את המסגרת. אתה מכוון לשם גם עם הסרט הנוכחי?

"אני רוצה לעשות סרטים שיגעו בקהל רחב מאוד אבל לא יברחו מסוגיות שמעסיקות את כל מי שחי פה. ברמה מסוימת הקולנוע העלילתי מנסה לברוח מזה, מפחד לעסוק בנושאים שקרובים למציאות. לי חשוב להישאר בטריטוריות האלה".